לפני כמה ימים קראנו בחדשות שראש הממשלה תקף את החלטת האיחוד האירופי לזמן את שגרירי ישראל לשיחת נזיפה על המשך הבנייה בהתנחלויות. ראש הממשלה ביקש שיהיה איזון ולכן הוא שאל רטורית: מתי האיחוד קרא לשגריר הפלשתיני כדי להתלונן על הסתה? מתי קרא לו כדי להתלונן על טרור? משמע שמבחינת ראש הממשלה - אם גם את התלונות האלו היו משמיעים - הכל היה בסדר, מותר היה להם לתקוף אותנו על הבנייה בהתנחלויות. אין בדעתי להיכנס לפרשנויות בתחום הפוליטי, אבל בתחום הערכי, שזה החיבור בין הדברים היומיומיים ובין מה שלומדים מפרשת השבוע, בתחום הזה ראוי להתבונן בניסיון למצוא את שורשי הצביעות שעליה מתלונן ראש הממשלה. שהרי אין חולק על העובדה שיש צביעות; ולא רק במדינות האיחוד האירופי, גם בארה"ב יש.
אצלנו זה מתחיל
אבל לא רק שם, גם אצלנו יש. בעצם, הצביעות מתחילה אצלנו, ומכאן היא מתפשטת למקומות רבים בעולם. ההסתה הפלשתינית נמשכת הרי כל הזמן, היא מעולם לא פסקה; היא ממלאה גם את "חומר הלימוד" בבתי הספר שלהם; למרות זאת, מעולם לא הפסקנו לדבר איתם ועד לאחרונה אפילו לא דרשנו את הפסקת ההסתה. אז מה לנו כי נלין על אחרים שלמדו מאתנו? טוב שראש הממשלה התעורר לאחרונה והתחיל לדבר על זה, אבל מדיבורים בלבד לא ניוושע, צריכים לעשות מעשים וקודם כל כלפי פנים. הרי הדברים נאמרו בשבוע של פרשת יתרו, מעמד הר סיני, מתן תורה. שם שמענו את ה' אומר למשה [שמות יט]: [ה] וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. [ו] וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
תפקידנו בעולם
נעמוד רק על כמה נקודות הנוגעות לענייננו: כשהקב"ה אומר וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, מסבירים המפרשים, הכוונה היא שהוא, באופן אישי כביכול, לוקח אחריות עלינו. וזאת בשונה מיתר העמים שעליהם ממונה שר-מלאך. כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. כל העולם וכל העמים הם שלי, אבל אתם תהיו לי אוצר חביב במיוחד, סְגֻלָּה. אומנם זה מותנה: אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי, אבל עד כאן אין לבחירה זו השפעה על היחסים שבינינו ובין אומות העולם. זו מתחילה בפסוק הבא שבו אנחנו מקבלים תפקיד נצחי: מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. מַמְלֶכֶת זה ברור ולא נתעכב על זה, אבל מה זה להיות כֹּהֲנִים? ובכן, בכל אומה ואפילו בכל חברה ישנם מורי הדרך, כֹּהֲנִים, אנשים שמכוח אישיותם, רמתם המוסרית, חכמתם וכו', מתווים להמונים את הדרך הנכונה ללכת בה. וכאשר מדובר באומות העולם, התפקיד הזה מוטל עלינו, אנחנו אמורים להיות מורי הדרך (המוסרית) לכל אומות העולם.
כיצד נהיים עם סגולה
אינני יודע אם ועד כמה קיימת אצלנו מודעות לתפקיד זה שהוטל עלינו במעמד הר סיני, אבל מטלות אינן מוחלפות על-פי המודעות; עובדה היא שאנחנו מתווים לעולם את דרך הצביעות וזה חוזר אלינו כדמות המשתקפת במראה. דוגמאות לצביעות אצלנו לא נביא כאן כי יש די אנשים שעוסקים בכך ואין צורך בתוספת שלנו, אבל מתוך התבוננות במקורותינו ננסה להציע את הדרך הנכונה, הדרך הישרה. וזו מנוסחת היטב בפרשת השבוע שלנו, מִשְׁפָּטִים. פרשה זו מהווה המשך ישיר לפרשת יתרו, למתן תורה. הפיסקה האחרונה בפרשה מתחילה בפסוק [פרק כד]: [יב] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם. וזה אומר שאת המצוות הכלולות בפרשה קיבלנו בהמשך ישיר לעשרת הדיברות, ואולי אפילו עוד לפניהם.
מודל נצחי
לפני כן כתוב: [ז] וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. יוצא שפרטי הברית האמורה לעיל, שקיומה על ידינו מכשיר אותנו להיות סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כתובה בפרשת השבוע שלנו. מבחינת הקב"ה, עובדת היותנו סְגֻלָּה אינה משתנה, הוא בחר בנו לתפקיד זה והבחירה היא נצחית. השאלה היא רק איך העמים האחרים יתייחסו אלינו. וגם הם, בכל מקרה אנחנו מהווים עבורם מודל לחיקוי; השאלה היא רק אם מודל חיובי, תוך גילויי הערצה וכו', או להפך. רוב מוחלט של המצוות בפרשת השבוע, מוגדרות כ"מצוות שבין אדם לחברו" וזה אומר שעניינן הוא תיקון החברה כי בזה תלוי הכל, גם הקשר התקין עם הקב"ה ואפילו הביטחון האישי. חז"ל משווים את דורו של דוד המלך - שכולם היו צדיקים ולמרות זאת נהרגו במלחמות כי היו ביניהם מלשינים - לדורו של אחאב, שהיו עובדי עבודה זרה ולא נפלו במלחמות כי נזהרו ממלשינות.
תלוי באיזה צבע בוחרים
ולפני שנמשיך, מן הראוי לבדוק האם יש יסוד להאשמה בצביעות שהטיח ראש הממשלה במדינות האיחוד האירופי. בקצרה נאמר כי הם אכן צבועים אבל רק בטענה שיחסם אלינו הוא הוגן. זימון השגרירים שלנו לשיחת נזיפה תוך התעלמות מהליקויים הקשים בצד הנגדי, מלמדים על יחס של איפה ואיפה, מה שנקרא "מוסר כפול" וזו הבעיה האמיתית. אבל לא הם המציאו את המוסר הכפול; כמו את הצביעות, גם את זה הם למדו מאתנו. די אם נציין את המונח החדש יחסית שבו משתמשים להגדרת פגיעות לכאורה, של יהודים בערבים: "פשע שנאה". מעולם לא שמעתי שיגדירו כך פעולות של ערבים נגד יהודים, ויש כאלה לאין ספור כידוע, והן אכן נובעות משנאה. אבל כשיש אירוע הנחזה כמעשה ידי יהודים שוחרי נקם, הוא מוגדר כפשע שנאה. ואם זה לא איפה ואיפה, שמישהו יגיד לי מה זה כן.
לבחור בצבע הנכון
אז אם המדינה שדורשת הכרה בה כיהודית מפלה יהודים לרעה ביחס לערבים, מה לנו כי נלין על אומות העולם? הרי, כנ"ל, אנחנו מורי הדרך שלהם. האמת היא שצביעות היא חלק מהחיים, "כל העולם במה" כידוע וזה לא כל כך נורא, רק תלוי באיזה צבע בוחרים. אם למשל היינו בוחרים להתנהג כעם סגולה למרות שלא באמת מרגישים כך - זו לכאורה צביעות, אבל חיובית. חז"ל אומרים לנו שהמציג עצמו שונה ממה שהוא באמת, בסוף הוא נהיה כזה [פאה ח, ט]: כל מי שצריך ליטול (צדקה) ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו. בינתיים הצבע שבחרנו לעצמנו לא כל כך מתיישב עם כללי ההתנהגות שהתורה מכתיבה לעם סגולה, ומה שאנחנו רואים וחווים זו רק תוצאה של הבחירה הזאת. ומה שבאמת גרוע הוא שהצבע הזה מתחיל להשתלט עלינו באמת. זה משתקף ביחסן של אומות העולם אלינו.
מהו הכוח שמוביל אותנו
בפרשת השבוע יש התייחסות לכוח שיסייע לנו בכיבוש הארץ [פרק כג]: [כ] הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. בפרשת 'כי תשא' משה מסתייג מהרעיון ודורש שהקב"ה עצמו יוביל אותנו, אבל כאן, כנראה, זה עדיין נראה בסדר. הבעיה עם מלאך זה שאין לו גמישות מחשבתית כזו שיש לאדם; לכן הוא לא יודע חוכמות ואין לו סבלנות לשטויות אנושיות. אז הקב"ה מזהיר אותנו: [כא] הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל-תַּמֵּר בּוֹ: כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כמו שראינו בשבוע שעבר, לקב"ה יש הרבה סבלנות; הוא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד; אבל מלאך בהחלט יכול להיות חסר סבלנות וזה מסוכן. כנ"ל, הבחירה של הקב"ה בעם ישראל מתבטאת בכך שהוא משגיח עלינו אישית כביכול. כמו אב המשגיח ודואג לשלום בניו. גם מִבָּנִים אחרים אכפת לו, אבל במידה פחותה.
העולם מאבד שפיות
אמנם יש מצב שהבנים ייענשו יותר מאחרים, אבל תמיד בהגבלה הנובעת מאהבת האב לבניו, עונשים מדודים שאינם מגיעים לכדי כליון. האחרים אולי ייענשו פחות, אבל אף אחד לא יעצור את תהליך ההשמדה העצמית שלהם. ואת העובדה הזאת רואים לגמרי בגלוי בעשורים האחרונים. דומני כי מה שקורה כעת בעולם, זו התגשמות הנבואה של הנביא ישעיהו. זה מתחיל בתיאור הבלגן שיתחולל בעולם [פרק כד]: [א] הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ, וּבוֹלְקָהּ; וְעִוָּה פָנֶיהָ, וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ. ומדוע זה קורה? מה גרם לבלגן הזה? הנביא מסביר ששורש הבעיה הוא בטענה שכולם שווים: [ב] וְהָיָה כָעָם, כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ; כַּקּוֹנֶה, כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ. מה שקוראים אצלנו "הומניזם"? לא נתעכב יותר מדי על נקודה זו, רק נציין כי מכאן הגענו ליחס השווה, ליתר דיוק להעדפת זכויות הפושע על פני זכויות קרבנו.
ניהול המלחמה האחרונה
ודווקא כשמגיעים לעומק השפל, אומר הנביא, שומעים זמירות חדשות: [טז] מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ, צְבִי לַצַּדִּיק, מחוץ לארץ שמענו בשורה של גאולה אבל אנחנו מרגישים לא מוכנים אליה, לכן טוענים שלא מתאים עכשיו: וָאֹמַר רָזִי-לִי רָזִי-לִי, אוֹי לִי; כי לכאורה אנחנו לא מספיק צדיקים. והראיה: בֹּגְדִים בָּגָדוּ, וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. אבל לקב"ה יש חשבונות שונים מאלה שלנו והוא זה שמנהל את העניינים. הנביא מואיל לחשוף בפנינו את המהלכים האלוקיים: [כא] וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִפְקֹד ה' עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם; וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה, עַל-הָאֲדָמָה. הרי מלבד עם ישראל שזוכה להשגחה ישירה של הקב"ה כנ"ל, לכל אומה יש מלאך ממונה; המלאכים האלה הם צְבָא הַמָּרוֹם שהקב"ה מפיל אותם כאשר מגיע זמנם והעם שעליו הם מופקדים נופל ממילא. והתכלית היא: [כג] וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה: כִּי-מָלַךְ ה' צְבָאוֹת, בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו, כָּבוֹד.