ושבו בנים לגבולם

מזה זמן אני מתחבט עם שאלת הירידה מהארץ. שאלה מורכבת עד מאד, ולכל אחד עמדה מבוססת, מוצקה ובלתי ניתנת לגישור. קשה מאד להציג דעה, ועל אחת כמה וכמה לנסות לשכנע, או להתווכח, שכן הענין כה רגיש. פעם הסתכלו על יורדים בזלזול, בשאט נפש ממש, אך עד מהרה השתנו פני הדברים בשל כורח הנסיבות: היום אין בית בישראל שנציגו לא העתיק את מקום מגוריו לחו"ל: בן, בת, אב ואם, דוד ודודה, אחיין, גיס או חמות, ואם לא קשר משפחתי ישיר, כי אז החבר הטוב ביותר, או החברה מימים עברו, או החבר של הבת (יחד עם הבת כמובן). מה השתנה מאז אותה "פליטת פה" של רבין ז"ל, "נפולת של נמושות?" הפכנו ל"עתודות המדינה", והנה שוקדים בארץ ובסוכנות להדק את הקשר, לחבר, לקרב, לדאוג לכך שישראלים בחו"ל לא ירגישו מנוכרים. כאן בלוס אנג'לס, לדוגמה, קל להרגיש שאנחנו עיר ואם בישראל, קריית מלאכי של המערב. בין זרם המבקרים, פוליטיקאים, בדרנים, זמרים, מכרים ושאר ישראלים, לבין מזג האויר הדומה, בין כל המסעדות הישראליות לבין כל העסקים בבעלות ישראלית, חמשת העתונים בעברית, שלל הפעילויות לילדים, ספרים לגיל הרך, צופים, ושפע הארועים, קל לדמיין לעיתים שבעצם אנחנו בארץ. הגיעו ימים טובים. במקום לדאוג להחזיר יורדים (אותנו) ארצה, מדינת ישראל ושלוחותיה, כמו גם דור הישראלים הוותיק (זה המזדקן והרוצה שילדיו ובעיקר נכדיו יזכו לטעום קצת מ"ישראליות" ו"ישראל"), יוצרים לנו מדינה בניכר, מקום שטוב לנו, שלא נתגעגע יותר מדי, שממש נרגיש בבית. לאחרונה, אפילו מתרחבת הפעילות לשאר חלקי ארצות הברית, ועל כך נאמר "כי מלוס אנג'לס תצא תורה" (לפחות כאן יושבים להם עשרה מיליוני דולרים בבנק למטרה זו ממש). בעבר הרחוק הצטיירו היורדים באופן שלילי ביותר. מדוע? כי לא הרבו אז לצאת מהארץ. טיסות היו דבר מותרות, בארץ כולם שירתו סדיר ומילואים, ומי שלא שירת, נודה מכלל הציבור ואיבד את הלגיטמציה שלו. מי שקם ויצא, עשה זאת בכדי למצוא עבודה ותנאים טובים יותר, לא בהכרח ברח מהמילואים או מעול החיים הקשים בארץ במטרה לא לחזור. נפתח צוהר אפשרויות - עבודה, מקום חדש, תרבות אחרת, שפה (ואלו דוקא היו קשות, ביחוד בהתחלה לילדים). עברו השנים, והם נשארו שם בחו"ל. הילדים גדלו, יצאו עם "גויים, לא משלנו," התחתנו, ילדיהם יודעים להגיד בעברית שנשמעת כמו שפה זרה "אבא, אמא, שלום, שקט בבקשה," אך אינם יודעים קרוא וכתוב. ייתכן שזכו לסוע לארץ במסע תגלית, חופשה בת עשרה ימים שעיקרה "תהנו, תחוו, ראו זו ארץ אבותיכם," אך משם זה נגמר. באחד מכנסי הרצליה אליהם הוזמנתי בתור כתב זר, עסקו רבות בסוגית הירידה, שכן הדבר צבר תאוצה וקיבל מימדי מגיפה. השאלה העיקרית הייתה איך למנוע או לצמצם את בריחת המוחות מהארץ, לדוגמע על יד מתן תשובה לשאלה, איך לדאוג למגורים ולפרנסה לזוגות צעירים. התחבטו גם בשאלה איך להחזיר חוקרים, רופאים, מדענים ושאר "מוחות" ואנשי מקצוע ארצה. התבוננו כולם בבעיה מכל צדדיה בניסיון לאבחן ולתת מענה נאות, התעניינות שדמתה לרופאים מול מיטת חולה. וכמו כל בעיה רפואית אחרת, לדוגמה, פריחה על פני כל הגוף או לחץ דם גבוה, צריך לתת מענה מיידי, לטפל בממדים העכשווים של הבעיה ולנסות למנוע השנות המחלה (מניעה של ירידה עתידית) על-ידי הסרת הגורמים לה. היה שם מנכ"ל משרד הקליטה והעלייה, ועמדתי ודיברתי איתו ועם צוות משרדו על מה שהגדרתי "כשלי קליטת העלייה והתושבים החוזרים." הייתה זו עתונאות חוקרת במיטבה, שכן עברתי בכוונת תחילה את התהליך לראות איך הגורמים הממשלתיים השונים מקבלים (אם בכלל) את פני החוזרים. הסתבר לי עד מהרה שהביורוקרטיה חוגגת כמו תמיד, קל לטרטר את החוזר ממשרד זה למשנהו, חזרה לראשון ומשם הופה לשלישי, רביעי וחמישי. למרבית העובדים - גם כאלו שהיו עולים חדשים בזמן זה או אחר - פשוט לא אכפת והם לא מנסים להושיט יד או להיות נחמדים. ולמרבה הצער, למרות שקיימים גופים רבים שטוענים שעצם קיומם לעזור, הדבר לא מחלחל לרמת אלו שאכן זקוקים לעזרה. עזרה, אגב, היא לפעמים בדברים פשוטים לגמרי. לדוגמה, באיזו חברת טלפונים לבחור? שרות אינטרנט מחולק לתשתית ולספק, וכל אחד פועל בנפרד. הקלות בארנונה, מים, גז, חשמל? לראות פקיד בבנק - עולה כסף (תגלה זאת עד מהרה כשתקבל את חשבון הבנק). כך גם אם ברצונך לקבל תדפיס פעולות. נגשת לסופרמרקט הקרוב - אל תתפלא שהמחירים בשמיים - זה בשל הנוחות, שכן הסופר ממש במרכז העיר. רישום הילדים לביה"ס: זה ממול לכביש ממש לא מקבל יותר תלמידים, כך שילדיך יצטרכו לכתת רגליהם מרחק מספר קילומטרים. למה? כיון שאינך מכיר את השיטה, ולא הבנת שאם לא תרים את קולך, תעמוד על שלך, תאיים שלא תעזוב את משרד הפקיד האחראי עד שימצאו מענה נאות, פשוט יסדרו אותך. כי מקום יש, אך בארץ - כל דאלים (וכל העומד על רצונו), גבר.

זה לא פרס

אם המדינה אכן רוצה בכל בניה ובנותיה שישובו הביתה בשלום, הגיע הזמן להפסיק לעשות חשבונות, ולקלוט את הישראלים החוזרים בחיבוק כה עז, שהם ידעו וירגישו שאכן השתנה דבר בארץ. זהו לא פרס, ואכן, זה יעלה למדינה. אך התמורה? "ושבו בנים לגבולם." (ירמיהו ל"א:16) אתן כמה דוגמאות פשוטות: תשלום "כופר" לביטוח לאומי - יבוטל וביטוח רפואי (קרי ביטוח לאומי) יאופשר מיידית. שנות ההעדרות לא יהוו עילה למניעת זכויות המינימום להם זכאי כל אדם בארץ (חזרנו פעם נוספת לביטוח לאומי). הטיפול כולו יאוחד, ואדם לא יטורטר ממשרד למשנהו, פה להוכיח מתי יצא ומתי נכנס, שם לתקן טעות בקובץ הנתונים של כניסות ויציאות במשרד הפנים, וכיוצא בזה - ימים שלמים על גבי ימים, והנה אלו הופכים לשבועות ולחודשים, והסיוט לא מסתיים. מיד יהיה מי שינפנף ויגיד: כל השנים חיית שם (בחו"ל), ועכשיו כשאתה נזקק לשרות רפואי או לבית אבות, אתה מנסה לחזור ארצה. יהיו אחרים שיגידו: אבל צברת זכויות בחו"ל (לדוגמה תשלומי Social Security בארה"ב), והנה אתה מגיע ארצה ורוצה לקבל גם הטבות מקומיות שאותן לא צברת ולהן לא תרמת ולו מאומה. האם נטל זה מוצדק? האם מדינת ישראל צריכה לדאוג לבניה ולבנותיה שהקדישו את שנותיהם הטובות ביותר מחוץ לגבולות המדינה, והחליטו לעת זיקנה, מחלה או צרה וצוקה לחזור? ומה לגבי כל אלו שאכן חיו את החיים הטובים, בבית מפואר ומכונית מפוארת לא פחות, או שאפילו נאבקו ולא אספו כסף שהתגלגל ברחובות, אבל כיון שהיו מחוץ למדינה, נראה היה שטוב להם יותר. הם (גם הראשונים וגם האחרונים) הגיעו מדי פעם ארצה לחופשה, אך קרה מה שקרה והם ירדו מנכסיהם (לדוגמה עקב המשבר הכלכלי של 2008 - 2009). מדוע על מדינת ישראל לדאוג להם? פעם גם היו מוסיפים קושיה נוספת: אבל "התחמקת" (ואולי קצת לא נעים להשתמש במילה, אך היא מתארת נכונה את המציאות) משרות מילואים. ילדיך לא שרתו בצבא, ואתה ואשתך לא דאגתם להם עד צאת נשמותיכם בעת שהצבא נכנס לעזה או בפעילויות ביהודה ושומרון. שאלות נכונות לימים של פעם. היום מרבית הנוער חייב הגיוס כלל לא מתגייס, וגם נטל המילואים אינו כפי שהיה. השתנו הזמנים, השתנתה יחד איתם המציאות. גם החיים בארץ אינם כל כך רעים. נהפוך הוא - הפכה הארץ לחו"ל. אומנם זול יותר לבלות סוף שבוע בטורקיה, קפריסין, לונדון או פראג, אך במהלך השבוע יש לנו גורדי שחקים וקניון עזריאלי, פקק תנועה אחד גדול בדרך לעבודה ובחזרה, פעילויות לילדים, לנוער, לקשישים ואפילו לנו - פעילויות שכל מדינה הייתה מתגאה בהן, שרותים רפואיים מהטובים בעולם, אוניברסיטאות שאליהן קשה להתקבל בדיוק כמו בחו"ל, מבחר אינסופי של תחנות רדיו וטלוויזיה - בקיצור העולם הגיע אלינו, וכבר לא כל כך שונה. אפילו כסף יש כאן יותר, כך זה נראה, ולכולם טוב, טוב מאד. אך אנחנו עוסקים בהחזרת יורדים ובשאלה מדוע לטרוח. ועוד שאלה הצבנו בפנינו: מדוע שהמדינה תשקיע באלו שירדו, תטיב חייהם ותעזור להם? (נו, את החרדים אנחנו מממנים, את הערבים אנחנו פוטרים משרות לאומי או נאמנות למדינה, לערביי ישראל אנחנו מזרימים כספים אדירים "בכדי להשוות את מצבם" ועוד הרשימה ארוכה והזרוע נטויה). התשובה היא פשוטה: כי במשפחה, כך נוהגים. לא עושים חשבונות (גם אם הדבר עומד על קצה הלשון ובקושי מתאפקים). כי ישנה ערבות הדדית, ותמיד תהיה מדינת ישראל איתנה, הבית והמקלט, המקום שניתן לחזור אליו כשטוב לנו או כשרע, והמיטה תהיה מוצעת, אוכל חם יהיה בתנור, המקרר יהיה מלא מצרכים ויחכה לנו חיבוק עז של ההורים או בני המשפחה האחרים. היום אנחנו עוזרים לחוזרים, ובעצם מעשה ידינו מעודדים את עצם חזרתם, ומחר ילדינו או נכדינו עלולים להיות במצב דומה, ומישהו אחר ינהג כמו אדם טוב, יושיט יד לעזרה, לא ישאל שאלות ולא ינצל את המצב המביך להרביץ תורה, להכות באדם המוכה והמושפל גם ככה. אולי על כך נאמר בפרשת משפטים (ספר שמות, כ"ב:25-26): אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו. במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי, כי חנון אני. כשמזלו של אדם אתרע, הגיעו מים עד נפש וסוף כל סוף נפל הפור, הוחלט ונעשה מעשה שבסופו - חזרו הבנים לארצם. כבודם העצמי נפגע, והכיצד נתעמר בו באדם - הלא יצעק לקב"ה, ואלוהים ישמע. וכיון שהאלוהים "אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת," הלא גם אנחנו יכולים ללמוד וללכת בדרכו.