מתנבאים בשער השירה

האם משורר או כל אמן - סופר, מחזאי, צייר, פסל ומוסיקאי - צריכים לקחת חלק פעיל בחיים הפוליטיים במדינתם, או שעליהם להתנזר מעשייה פוליטית? תהא התשובה אשר תהא, מה שברור הוא שיש בחברה הישראלית מי שנותנים ביטוי לתפיסתם הפוליטית באמצעות שירתם, בין באופן חשוף יותר ובין במרומז. כאלה הם האחים המשוררים הרצל ובלפור חקק. הרצל ובלפור חקק פרסמו קובץ שירים ראשון (ביחד) ב-1970. אחריו יצאו כל ספרי השירה הבאים שלהם בנפרד. בשנת 2010 פרסמו בו-זמנית את ספרי השירים "אנא בכוח אנא בשיר" (הרצל חקק) ו"משורר של חצות" (בלפור חקק): ארבעה עשורים של שירה. שירתם ברובה היא שירה לירית, ויש בה חטיבות שלימות של שירי משפחה, שירי ירושלים ואהבת המקום, שירים רומנטיים ושירים המנהלים דו שיח עם סופרים מדורות קודמים. מי שעוקב בעין חדה אחר כתיבתם של המשוררים התאומים מגלה מובלעות של שירים לאומיים-חברתיים. החל משנת 1992 הם מפרסמים גם שירה פוליטית המגיבה על ענייני השעה. באותה השנה ראו אור קבצים שבהם כל השירים היו פוליטיים-ישראלים: הרצל חקק בספר "כתובת על קיר בוער", ובלפור חקק בספר "שירי מולדת", תחת קורת הגג של מוסד ביאליק כמפיק ומביא לדפוס. מאז שני הקבצים האלו מופיעות בכל ספריהם חטיבות של שירים פוליטיים.

פרשנות להווה

מי שקרא את כל קובצי שיריהם של התאומים חקק הבחין בכך ששירה עבורם אינה רק דרך לבטא חוויה אישית. יש חטיבות שירים שנועדו לתת פרשנות אחרת למציאות ולבעיות הקיום; שירים שנועדו להעניק פרספקטיבה יהודית ציונית לחיים כאן ועכשיו. במאמרו "שירה פוליטית" כתב צבי לוז הנחות יסוד פואטיות לשירה פוליטית ("מאזניים", אוקטובר 2008, עמ' 4-2). הוא מבחין בין שירה פוליטית שהיא הוראת שעה, עוסקת באקטואליה גולמית ונאמרת מתוך להט - לבין שירה שהיא הוראת דורות, הנוסקת מעל לאקטואליה וכוללת בתוכה ליריקה. הרצל ובלפור חקק מנסים לאורך כל שירתם הפוליטית לכתוב שירים שהם "הוראת דורות": בכתיבתם על ההווה הם רואים מעבר לעכשיו, ולשירים יש תפיסה היסטורית כוללת. כתיבתם הפוליטית צומחת מן החרדה לגורלו של היישוב היהודי בארץ ישראל, והדבר ניכר גם בסגנונם, ברובדי השפה, בהתכתבות עם הדורות הקודמים. כך בשירים שלהם, אך גם במאמרים פובליציסטיים שפרסמו בשנים האחרונות. קיימת התאמה בין תפיסתם בכתיבתם הפובליציסטית ובין תפיסתם השירית. המאמר המרכזי והחשוב שבו ביססו את תפיסתם הוא "על דעת המקום והזמן" (כיוונים חדשים 10, חורף 2004, עמ' 96-91), מאמר שהופיע גם באתרים ברשת. יהיו שיקראו לחלק מן השירים הפוליטיים של האחים חקק "שירה נבואית" או "שירה משיחית", בגלל אופיים וסגנונם הנבואי-משיחי או בגלל שיש בהם יש התייחסות למשיח. לא במקרה הם פרסמו גם מחקר על דמות המשיח הגנוז במשל של הרב יוסף חיים בספרו "משל ונמשל" (הרב יוסף חיים, פרקי מחקר ועיון במלאת 90 שנה לפטירתו, מרכז מורשת יהודי בבל, אור יהודה 1999, עמ' 35-41. הופיע גם ברשת). אצל הרצל חקק יש מספר שירים על אודות שבתאי צבי והעוצמה המשיחית שלו. גם כשפורסמו מחקרים על שירה פוליטית בישראל, החוקרים התמקדו לרוב רק בשירה מן המרכז הפוליטי שמאלה, כמו אומרים שבצד ימין של האמירה הפוליטית לא נכתבה שירה. כך ספרו של יוחאי אופנהיימר "מה זה להיות אותנטי?" (על שירה מזרחית בישראל, הוצאת רסלינג 2012), וכן ספרה של קציעה עלון, "אפשרות שלישית לשירה" (פואטיקה מזרחית בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012), לא מתייחסים אליהם, וכך גם המצב במאסף מיוחד של מאמרים על שירה פוליטית, "קול קורא בעוז" (הוצאת מוסד ביאליק 2012). המפתיע הוא שדווקא שני חוקרים ערבים בעירק ובקהיר חוקרים את שירתם של האחים חקק: ד"ר אחמד שאמס, מרצה לעברית מקהיר, וד"ר ג'אבר ג'אמל אלדין מעירק ("פסיפס" 84, תשע"ב, עמ' 10).

מגש הדם

כאמור, בספרי שיריהם בשנת 1992 ראינו לראשונה התמודדות של האחים חקק עם מה שקרוי "המצב הישראלי", עם סוגיות פוליטיות שהן גחלים בוערות: היחס לשטחי ארץ ישראל, המאבק על ארץ ישראל, הכאב על הניתוק ממקורות היהדות ועל שברו של החלום הציוני. באותם הספרים הם לא היססו להוסיף בגב העטיפה דברים שמהם השתמע כי החליטו במודע לכתוב שירה פוליטית. בלפור כתב בגב ספרו: "משורר צריך ללכת לפני המחנה", ובאופן דומה יש כיתוב בגוף שלישי בגב ספרו של הרצל חקק: "המבט הרב-ממדי נותן למלים ולמעשׂים משמעות מעבר לאישי ולחד-פעמי". בראיון של השניים עם ד"ר משה גרנות אומר הרצל חקק: "התחנכנו על המורשת ההיסטורית ועל המחויבות לעם. לדור הקודם היה הידע והייתה המורשת, אך הוא הנחיל מרד ושברים. השיבה לזיכרון היא קימום השברים" (מתוך: משה גרנות, שיחות עם סופרים, הוצאת קווים 2007, עמ' 432). יש לתאומים שירים שבהם מובעות עמדות פוליטיות מעבר לליריקה. באותם השירים יש התייחסות לאנשי רוח ישראלים, המאמצים את הצדק של האויב ובו-זמנית יוצאים נגד הקיום של בני עמם. כך בלפור בשירו "הפוסחים על הדם", ב"שירי מולדת", יוצא נגד אבירי זכויות האדם שאינם מגלים אמפתיה לבני עמם, הנמצאים תחת מטח אבנים (שם, עמ' 84). בשיריו של הרצל חקק יש הטפת מוסר לאנשי הרוח שעמדו "שלובי ידיים" עם בני האויב, שהסתירו בבגדיהם סכינים במטרה לפגוע ביהודים: כך ב"כתובת על קיר בוער", עמ' 41. בשיריו הוא מקונן על הריחוק מחבלי מולדת, על השׂנאה שדבקה בקשר אליהם: "הושטתי שוב ושוב יד אל הרי גולן/ ולא יכולתי לגעת. שׂנאה זרה דבקה בם" (שם, עמ' 37). ובהמשך: "חולה ילדתי, חולה מולדת.../ עכשיו סבלי וחיי נאבקים במעוננים". שני האחים כתבו שירים רבים שהם עיבוד פרודי של "מגש הכסף", כדי לבטא את האידיאולוגיה שלהם בניגוד ליריביהם: כך בספרו של הרצל "כתובת על קיר בוער" (עמ' 40) - וכך בספרו "אהבה היא מולדת" נכלל מחזור בשם "מגש הדם" (עמ' 83-85). לאחרונה פרסם הרצל חקק שיר נוסף בנושא זה ב"מאזניים", גיליון אפריל 2012. בלפור חקק כתב שיר בשם "מגש הזכוכית" ב"שירי מולדת", עמ' 74. בלפור חקק כואב את הדיבה שמוציאים על הארץ אותם אחים שאימצו אמת אחרת, והם נאבקים בעמם למען אמת של עם אחר: "אני תר וסובב הארץ ברוח / זה ארבעים יום בשווקים וברחובות. / שיירה אני רואה שיירה נגררת / אל ברית אחרת" ("שירי מולדת", עמ' 32). הרצל חקק, ב"אנא בכוח, אנא בשיר" (2010) יוצא למלחמה באלה שמעוותים את המציאות, אלה שמבקשים למחוק את הקשר לעבר, לקדושה, לעברית הנושמת מדורי דורות. שירתם של האחים חקק מבקשת לגלות ממעמקי ההיסטוריה את זכותם על מולדתם, את צדקתה של האומה. לפקוח את עיני העם: בלפור חקק כותב לאומה ב"שירי מולדת": עיניךָ עצומות, יעקב, ואינךָ רואה / קורעים מגילות בתער סוערת / משליכים פסוקים לאש הבוערת. / אומה נְצורה כבָבַת / עומדת אילמת לאה. / עיניהם עצומות לראות את השׂרפה / הבאה, את יפי אדמתנו לזרים / כוחנו לנוכרים (עמ' 56). בספר שיריו האחרון "משורר של חצות" יודע המשורר את הצופן לאותו שובל נסתר של המציאות: ואני ההולך בשווקים / ואני שכותב / שירתי הנעלמה / נגעתי בשובל המציאות / בשובל הגלימה. ("משורר של חצות", עמ' 41). על-פי תפיסתו, המשורר כותב לבעלי העיניים העצומות והוא מבקש לפקוח אותן, להציג בפניהם את המציאות כהווייתה. כדי לחדד את האמת שלהם היונקת מן ההיסטוריה והאמונה אין הם חוששים לקרוא תיגר על אויבים מוצהרים: הרצל כותב על מפגש עם צלאח א-דין ומתייחס לקרב קרני חיטין ("אהבה היא מולדת", עמ' 63-65). גם בלפור מתייחס לקרב קרני חיטין ב"מצב החומר, מצב הרוח", עמ' 100. בלפור כותב גם למחמוד דרוויש (שם, עמ' 88), בעקבות קריאת דרוויש ליהודים בישראל לצאת מכאן (השיר של דרוויש חולל סערה מיד עם פרסומו ב-1988).

המפתח בעבר

הכמיהה למורשת העבר היא הדרך להוביל את העם להכרת האמת לפי תפיסתם. הרצל חקק כותב: "אבל לבי עדיין במחצבות ובטלית הבוכה / שם אבני הבניין, שם תורת חיי / זה הסיפור גם אם יש בו לבטים ומבוכה" ("אהבה היא מולדת", עמ‘ 38). המורשת התרבותית והעבר הם אבני המסד לצקת חיים בחלום הישן ולבנות מציאות יהודית אמיתית. וכך אומר בלפור: "אנשים עולים ויורדים מתוך חלום / להביא טיט ולבֵנים ואדמה. / ראשיהם כשׂרפים / והם בונים מחדש מן השברים / את הסולם, את הארץ / הנשכחת, הארץ מובטחת" ("משורר של חצות", עמ' 51). שירה זו, הספוגה בלשון תפילה ומדרשים, צובעת את המציאות בגוון של זהב הפרוכת, בהארה אחרת של המציאות, אור רוחני ולא "אור המקרר" שציין את הכמיהה לשירה של יומיום בשירת יהודה עמיחי. וכך כותב הרצל חקק: "ובאו חלומות חדשים בינינו והשתנו הפנים", ובהמשך מתואר המהפך בחיי בני העם, שהתרחקו מן ההוד האמיתי: "מבקשים... מכרה זהב / אור מעולם אחר / לא אור בארות ולא זהב פרוכת / הם פשוט פתחו מקרר" (שם, עמ' 38). בלפור חקק רוצה לגלות את האור לאֶחיו בארץ ישׂראל, אותו אור של עַם נביאים ואמוראים: בנסתר אני אכול געגועים / נכסף בשיריי לשׂאת את האור / אל אחיי. / שמִזֶרע מלכים אני מִזרע נביאים / מִזרע אמוראים. / אכן כך אני חי. / בַּנסתר אני משורר נָגיד / לַימים הבאים" ("שירי מולדת", עמ' 9). כל זה מוביל אותנו לקידוש מושג הזמן, לחיבור העם לרצף הזמן, לציר הזמן, לקריאה לא להינתק מן החיבור הזה. גם הדיסקית על חזהו של החייל אינה רק פרטים של כאן ועכשיו, היא מתחברת לכל הדורות. כך כותב הרצל חקק ב"אהבה היא מולדת" (1998): "על הדיסקית שלי תמצאו מספר אישי / שֵם פרטי, שֵם משפחה / ואני רציתי שתכתבו שם משהו אנושי / ותחרתו באש מי היו אבותיו איכה / ומתַי חרבה הממלכה" (שם, עמ' 57). בהמשך השיר הזמן מקבל הַעֲצמה של כאב ושל חזון: "הזמן האמיתי מטפטף כפצע לאורך מבראשית, / לאורך כל השבר, / והדיסקית מתגלגלת בו כְּלַבָּה גבישית / כתמצית שמבקשת את נפשי". ציר הזמן של החיבור לדורות קדומים, לָאבות, הוא המעניק מובן לחיים. כך בלפור חקק ב"משורר של חצות" כותב: "ממעמקים קם ציר הזמן / גחלים דורךְ / אֶל נוכח פנייךְ / אשיר גם חשכתךְ. / ושירתי - / תהילתךְ" (עמ' 48). התפיסה היא שהשירה מעניקה פרשנות למציאות, מעניקה משמעות לאירועים שקורים ולמותם של הקרבנות במאבק על ארץ ישראל. שני המשוררים מאמינים ובטוחים שיש לשירה כוח להפיח אור אחר, רוח אחרת, לאַחות את השברים, לתקן את המציאות: "האור היורד נופחַ בשׂיחַ חיים / האוויר הרועד נופח בשׂיחַ נשמה". כך כותב בלפור בשירו "מתוך השברים" ("מצב הרוח מצב החומר", עמ' 41) - והסיום הוא סמלי: "נשׂרף כמו סנֶה עד אור / ועצָמות. עד זמן השירים. / וכמו היה כאן נס / נשמת כל חַי קמה / מתוך השְברים". שיר שיש בו תשתית של שיר הַקדשה, של צְפייה בסנֶה הבוער - אך יש בו גם רמזים השבים אל חזון העצמות היבשות והציפייה לישועה.

חיבור שלא תם

השירה חוצה מחיצות, מאפשרת לקוראים בה קליידוסקופ שמאיר חלקים רוחניים כמוסים, מעיינות חיים המרווים צימאון, צמא למשמעות חייהם: "והתפללתי אל א-לוהי צבאות / השוכן מעל גגות הנחלאות: שיורה לנבוכים בעולם החומר / איך לשוב לרוחם" (בלפור חקק, "מצב החומר, מצב הרוח" - עמ' 46). להרצל חקק מחזור שלם ב"אנא בכוח, אנא בשיר" הקרוי "לשוב אל קסם השירה" (עמ' 43). בלפור חקק פרסם ב"משורר של חצות" את השיר "טעם השירה" (עמ' 198). בכתיבתם רואים האחים הֶכרח לשוב אל השירה, שירה כמבטאת צופן קדוש המחובר לעולם ערכים. בלפור חקק אינו רואה עצמו כמשורר של חול, את המילים הוא שואב מן הקודש: "מפי הבּוֹר / מפי הסוד. / להבין נתינתי / להבין נתינתם / להבין חייהם. / להבין חיי" ("משורר של חצות", עמ' 199). הרצל חקק בבואו לכתוב שיר מבקש לעורר את כולם. המשורר לובש קדושה: "נעטפתי טלית. ספרים. ארונות. / פּנס הילדות. / זה אני. שַמש חדש. / בלב נרעש. / אעיר שחר. / דופק בחלונות. / אֶלאט. אשַׁחֵר / לרעיון. לנשמַת" ('אנא בכוח, אנא בשיר", עמ' 130). אל מול עולם הקדושה והסוד של שירת התאומים יש עולם זר ומנוכר, ושירתם שלהם נאחזת במורשת ובעבר וביהדות כדי לעמוד איתן כנגדו. בספרי שיריהם השונים נכללים מחזורי שירים על משוררים ועל היצירה העברית - והמסר הבוקע מן השורות: יש חיבור שלא תם. המסעות הרוחניים בשירים הם המחברים את הקוראים למורשתם. אצל בלפור נמצא חיבור רב יותר לטקסים ולמפגשים מיסטיים. התחברות לסוד ולפנימיות מעניקה לקוראים דרך לגלות מציאות אחרת. בשירתו של הרצל חקק נמצא יותר סיפורי ילדות ובתי כנסת מן הילדות, ביקורים רוחניים במסע לעומק ארץ ישראל. להרצל קינה מיוחדת על חורבן חבל קטיף, שירה רוויה בארמזים, מחאה נוקבת שמקימה לחיים את טקס שילוח השעיר לעזאזל, שמחזירה לחיים את ביאליק שכתב את "בעיר ההרגה". לשניהם יש מחזורים מיוחדים של איגרות למשוררים מן העבר, רצון לדלות משירתם של ענקי הרוח סימני דרך, סימני אור לדור הזה, לדורות הבאים. מבחינתם ציר המשוררים מן העבר הוא עמוד אש, גשר רוחני שיש להתחבר אליו. הרצל חקק כותב, ומגייס את כל ההיסטוריה איתו: "ארבעת אלפים שנה אני יושב וכותב / את השיר הזה. / כל מה שמנסים למחוק" ("אנא בכוח אנא בשיר", עמ' 237). החיבור למקורות מעניק כוח אחר, חיוניות אחרת. על החיבור הזה לעברית ולרבדיה כתב ד"ר דרור אידר ברשימתו על הספר "משורר של חצות" (ישראל היום, 8 באוקטובר 2010: "מעיסוק במשפחה מסתעף הדיון לעיסוק במסורת, בשפה, בזיכרון, בגעגוע, ולא רק בגעגוע כנוסטלגיה אלא באקטואליזציה שלו". ד"ר אביבית לוי-קפאח כתבה במוסף זה מאמר על שירת התאומים (כ"ח באדר תשע"א), ובו היא מגלה בשיריהם דרך להגיע לרובד הסוד של המציאות, מעבר לַפּשט, כדי לראות את המציאות בדרך הנכונה. בלפור מֵצר על אותם משוררים היונקים רוחניותם ממשוררים זרים שאינם מבינים את רוח העם הזה: "אם היו כותבי העברית / צומחים ממקורם ולא מנהרות / טד יוז, ג‘ון ברימן, וולט ויטמן / קמינגס ואליוט / היו נושמים את רוח האבות/ ... הייתה אש א-לוהים יורדת אליהם מן השמים" ("משורר של חצות", עמ' 13). עבור בלפור חקק זו מחויבות להנחיל את העושר שנובע מאוצרות האומה הזאת, עושר שממנו ניתק העם. ההתחברות לתולדות ולעושר הזה היא הכרחית, והוא כמשורר חש מחויב להעביר את המורשת, להציל את רוח העם: "ואני שהדברים באו לי בירושה / חייב להנחיל לכם כאן בירושלים / את הזמן, את העושר הרב / שהוא סמוי מן העין" ("משורר של חצות", עמ' 60).

שיפוט ראוי

ד"ר דרור אידר, שפרסם מאמרים אוהדים על ספרי שיריהם האחרונים של התאומים, פרסם בעבר מאמר שבו יצא נגד ההדרה של המחנה הלאומי. למאמר קרא "שריונו הטראגי של דון קישוט". פרופ' נורית גוברין בחנה כיצד האש של יוסף חיים ברנר הותירה צריבה בשירת משוררים בישראל, וכללה בדבריה באומץ גם שירים של התאומים חקק. וכך כתבה בספרה "צריבה": שניהם מזוהים עם "מחנה הימין" במפה הפוליטית, ... וגם בכך הם מושכים אליהם "אש" מכל הכיוונים... האם בכלל יכול להיות ספק בדרישה האלמנטרית שיש להתייחס אליהם ואל שיריהם לגופם, ולשפוט אותם בהתאם לרמתם האמנותית, באותה דרך שבה יש להתייחס לכל משורר ולכל ספר שירים". כך בספרה "צריבה" (עמ' 133), ולצד הדברים יש ניתוח מעמיק של שירים שלהם שבהם נצרבה דמותו של ברנר. באופן דומה כתב המבקר הספרותי ד"ר ישראל רינג ב"על המשמר" מאמר ביקורת אוהד על ספרי שיריהם של האחים - ובדברי הסיכום התייחס לתופעת ההדרה הפוליטית: סופו של דבר: ממורי ומדריכי דוד כנעני ז"ל למדתי שכאשר במחנה שלנו מאסו באורי צבי גרינברג, המשמיץ הלאומני הגדול, המליץ לפניי על יצירתו 'אנקראון על קוטב העיצבון' בגלל טיבה הפיוטי והאנושי. הוא ידע להפריד בין מחלוקת פוליטית קשה לבין שיפוט ראוי של יצירה לגופה. סבורני כי מגיע להם, לבלפור ולהרצל חקק, כי יתמודדו עם יצירתם לגופה, יגלו את ערכיה הפיוטיים והאנושיים ויכבדו את מגמת קירוב הלבבות הבין עדתי הניכרת בכתביהם. ("על המשמר", 24.7.87). התאומים חקק כותבים בצד השירה הפוליטית גם שירה לירית, שירה מחאתית (שירה עדתית) וכן שירה חינוכית, ולמעשה הם מעורבים כמעט בכל סוגות הכתיבה. ניתן לראות בשירתם שירה ייחודית, הן בלשונם, הם בסגנונם הן בתפיסתם האידאית-נבואית-משיחית, וקשה לראות יוצרים עכשווים נוספים המקבילים בכתיבתם אליהם. בחינה כזאת של שיריהם הפוליטיים תאפשר לדלות מן השירים מאפיינים של פואטיקה ייחודית משלהם. חבל להחמיץ שירה זו - ויש לתת לה את המקום הראוי לה במחוזות הרפובליקה הספרותית.