אילו

הדיווחים מן המשא-ומתן בניצוחו של ג'ון קרי הזכירו לי שוב שאילו זה היה תלוי רק בנו, ובהתאם לתקוות השלום שלנו שעליהן גדלנו וחונכנו, אז כבר מזמן היה שלום. שלום אמיתי. וכך הוא היה נראה:

• יצחק רבין היה עדיין חי.

• אהוד ברק היה עדיין ראש ממשלה.

• בנימין נתניהו היה כרגיל שר האוצר בממשלת האחדות בראשות אהוד ברק.

• שמעון פרס היה בקדנציה הרביעית שלו כמזכ"ל האו"ם - סוג של ראש ממשלת העולם.

• הקזינו ביריחו היה עדיין קיים ושוקק ישראלים כל הזמן.

• סיני הייתה מלאה בישראלים כל הזמן.

• ארוחה בדמשק הייתה חלק בלתי נפרד של הטיולים בגולן.

• המוני ישראלים היו זוללים במאות המסעדות בטיילת החוף של עזה וקונים בעשרות הקניונים שם.

• המוני ישראלים היו לנים בצימרים בפסגות ההרים של חברון ורמאללה, עושים סקי בלבנון, ושופינג בביירות.

• אלפי רכבי-שטח ישראלים היו קורעים את המדבריות של סיני וירדן.

• המאִיון העליון היה מרחיק כמובן לאתרי הסקי היוקרתיים בהרים שמצפון לטהרן.

• לא היה עובד זר אסיאתי או אפריקני אחד בישראל, כאשר פלשתין, ירדן, מצרים, וסוריה כל כך קרובות ומלאות עובדים זולים וחרוצים.

• העזתים היו מסיימים מזמן את חפירת המנהרות של הרכבת התחתית בכל גוש דן.

• היקף הסחר בין ישראל ומדינות המזרח התיכון היה עובר מזמן את היקף הסחר שלנו עם אירופה.

• ערביי ישראל היו במוקד הסחר הזה, מנצלים את מעמדם הייחודי כדי להפוך לשכבה עשירה של מנהלים, מתווכים וסוחרים ש"אי-אפשר בלעדיהם".

• הערבית הייתה הופכת מקצוע חובה במבחני הבגרות.

• ד"ר אחמד טיבי היה שר הבריאות ה"נצחי" של ישראל.

• עזמי בשארה היה השגריר הערבי הראשון של ישראל בסוריה.

• אריה דרעי היה כרגיל ראש האופוזיציה ברוטציה עם יעקב ליצמן.

• הנשיא גמאל (כינוי החיבה הישראלי של גמאל מובארק שירש את אביו כנשיא מצרים) היה לוקח בקביעות מקום ראשון בסקרים בישראל בשאלה "מיהו השליט הערבי האהוד ביותר עליך?".

• התלונה העיקרית של הישראלים לנשיא גמאל הייתה על זה שהוא לא מזרז את השלמתה של מסילת הרכבת המהירה בקו אילת-שארם א-שייח.

• גב' אסמה אסד, רעייתו הזוהרת של נשיא סוריה, הייתה מזה שנים הדמות הקובעת בענייני אופנה בישראל ומרואיינת קבועה בתקשורת הישראלית.

• לא היו מאבטחים בכל מקום, ובעצם כמעט בשום מקום.

• העולם הערבי היה מקבל בהבנה שקטה את הברית האסטרטגית ההדוקה בין שלוש המעצמות הלא-ערביות הדמוקרטיות במזרח התיכון, אירן טורקיה וישראל.

• קסאם היה נשאר שם פרטי.

• אני, כמו רוב הישראלים, עדיין הייתי מצביע למפלגת העבודה.

• ומילות השיר: "כל זה אינו משל ולא חלום/ זה נכון כאור בצהריים /כל זה יבוא מחר אם לא היום/ ואם לא מחר אז מחרתיים" היו הופכות למציאות השלום במזרח התיכון.

אבל...

אבל כל מה שנכתב למעלה נשאר משל וחלום השלום האמיתי שלא יבוא מחר, לא מחרתיים, וגם לא בעוד שנות דור, גם אם נמשיך לרצות ולקוות. ועלינו להישיר מבט אל המציאות כפי שהיא, להכיר בקשיים ולהתמודד עמם. אין לנו ברירה אחרת. זה מה שיש. השלום אומנם לא בידינו. אבל המשך קיומה, בטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל - אלה כבר בידינו בלבד. וכמו שאבותינו עד 1967 לא נפלה רוחם ולא נחלשה ידם, גם כשהיה ברור להם שאנו אי-בים של שנאה, ושהשלום הוא חלום, והם הקימו לנו כאן מדינה לתפארת, כך גם אנו צריכים ויכולים, להמשיך. כי בפרספקטיבה היסטורית, זה רק נעשה יותר קל, ככל שישראל הולכת ומתחזקת מעשור לעשור, למרות שאנו רגילים להתלונן. כבר קשה לזכור היום, אחרי 20 שנות "תהליך", אבל זה מה שחלמנו, וזה גם קנה המידה שעל פיו יש למדוד את מה שמציעים לנו שוב ושוב ציפי לבני, האמריקנים ודומיהם: הצגה עלובה, שקרית ומסוכנת, אבל ממש לא שלום.