מבין אותן מדינות מעטות, שעדיין ניצבות לימין-ישראל, שמורה לגרמניה עמדה של בכורה. מעל לכל מתגלה מדינה זו כידידת האמת שלנו וכבעלת-בריתנו הנאמנה ביותר. בעולם שנוטר-איבה גלויה כל כך למדינה היהודית - זוהי בהחלט אלומה של אור.
כך או אחרת, ברור למדי שאלמלא הסכם השילומים הנדיב ובלעדי סיועה הצבאי המאסיבי - לא הייתה ישראל מחזיקה מעמד. כל אלה נעלמו, מן הסתם, מעיניו הקהות של ח"כ
נפתלי בנט, יו"ר "הבית היהודי", שכמנהיג של ימין מתלהם, לא בחל להשתלח בגסות-רוח בנשיא הפרלמנט האירופי, והכל בשל סערה בכוס-מים בלבד.
ככל שהדברים אמורים בשיקול-דעת הוכיח בנט, בפעם המי-יודע-כמה, שהוא בעצם נטול כל פרופורציה ושאינו מבחין בין עיקר לטפל. בפרובוקציה שחולל בכנסת, שלשום, כלפי ידיד-ישראל אמיתי, יש משום עדות מבישה לאדם כפוי-טובה. גם אם נניח, לשם היפותזה, שהיה אקט של צדק בדברי-תוכחתו - תגובתו הייתה צעקנות קיצונית, ולא כל שכן בלתי-ממלכתית, וגם נעדרת כבוד למדינה.
ידיים נקיות
כך או אחרת, מרטין שולץ הוא הגרמני האחרון שבנט יכול לבוא אליו בטרוניות. אהדתו למדינת ישראל ותמיכתו הגורפת בה כבר הוכיחו עצמן בעבר. יתר על כן: שולץ הוא האיש, שיותר מכל מדינאי זר אחר, יצא חוצץ כנגד החרם על ישראל. ואם לא די בכל אלה, הרי שאין עוד גרמני שכמוהו מסתייג מעברה השחור של מדינתו וכמי שנושא באחריות לסבל שלא יכופר שנגרם לעם היהודי בשואה, גם אם ידיו שלו נקיות.
אין זאת כי אם מופע הקרתנות וההתקרבנות של בנט בכנסת הצליח לשבור שיאים חדשים של גיחוך וכלימה. פעם נוספת הוכיח המנהיג המתלהם הזה של הימין הקיצוני שאין התבזות ואין עליבות הקטנות על מידותיו.