השמאל הישראלי ושלוחותיו ב"יש עתיד" פתחו שוב במסע להפחדת הציבור, המבוסס על איומי סרק, דימויי-אימים מצוצים מן האצבע, רעש תקשורתי חלול וחסר ממשות, ושפע של ביקורי אישים מבחוץ שנרתמו לסייע ל"אוהדיהם" המקומיים להמשיך בהצגה הגדולה של מציאות מדומיינת ושטיפת מוח ציבורית.
השמאל החברתי, כבר אינו עוסק בחברה, ואם הוא עוסק בכך, אזי הוא ממוקד בחברה הפלשתינית. השמאל הציוני, כבר איננו ציוני ואם נותרו בו כתמים ספורים מהצבעים הכחול והלבן, אלה משרתים רק טכסי נוסטלגיה ומהלכים של חלוקת פרסים לאנשי-שלומנו. השמאל המדיני עבר אירוע מוחי חמור, ובמהלכו נפגעו אצלו כל מרכזי החשיבה, למעט נקודה מתה אחת הקשורה ברעיון הבלתי-ישים המכונה "שתי המדינות".
השמאל הכלכלי, חולה אנוש בסקנדינביזם מתקדם. הוא כבר אינו מצליח להבחין בהבדלים הגדולים שבין ישראל לסקנדינביה, או בין מדינה מאויימת, צומחת וקולטת הגירה מתמדת - הגירה יהודית לא הגירה אפריקנית - לבין מדינות סטציונריות, הנמצאות בתהליך מתקדם של הזדקנות והתנוונות דמוגרפית. אצלו אין הבדל בין המציאות לבין הנייר שעליו נכתבות סיסמאות פוליטיות הבאות לשוות מימד של חשיבה יוצרת לרעיונות שאבד עליהם הקלח.
השמאל הפוליטי, שאך לפני דור היה הזרם הפעיל והחדשני במחשבה המדינית של ישראל, איבד את הקשר עם רוב הציבור ועם רצונו וצרכיו, והוא עתה גם סרח עודף פוליטי בנוף הישראלי (אגב, גם לאוהדיו המושבעים במערב קרה וקורה אותו דבר).
במסעות ההפחדה הללו, את מרחב המציאות מחליף אוסף של מרחבי-איום מדומים שבהם מתרחשים המופעים המדומיינים, ובכללם:
איומים כלכליים, איומים מדיניים, איומים ביטחוניים, איומים מוסריים, איומים תדמיתיים, איומים פופוליסטים.
לכאורה: קטסטרופה, ובפועל פופוליזם אינפנטילי.
כל מי שעיניים בראשו מבין שלכל האיומים הללו מטרה פוליטית אחת: להוביל את ישראל בדרך לא דרך להגשמת יעדיהם של הערבים תוך פגיעה אנושה בה ובאינטרסים החיוניים לה; יש מי שמבינים זאת, ועל כן נותנים לכך יד בשמחה. ויש מי שאינם מבינים זאת, או אינם מבינים את מלוא הכוונה והמשמעות, והם נסחפים כמוכי אמוק אחר העטיפה "מבטיחה" של היוזמים. אין צורך להרבות מילים, אך בכל זאת אזכיר שרוב המהלכים הקשורים לאיומים הללו מקורם ב:
א. העולם הערבי, וכספי הנפט הערביים; ב. אירופה - החשש האירופי מפני טרור ערבי-איסלאמי, מפני אובדן שווקים נרחבים ומקורות הכנסה עתירי הון, והדאגה לנפט. לכך מצטרפים החשש מפני הגירה מסיבית לאירופה הנוצרית של מוסלמים מאזור לא יציב מדינית, והצפתה בפליטים, וכן אידיאות פוליטיות מדומיינות שכשלו באירופה כגון הרב-תרבותיות, אשר אירופה עדיין לא מצאה להן ארוכה בחשיבה פוליטית פוסט פוסט-מודרנית. ג. ארה"ב - משום שישי לה אינטרס להשיג הישג פוליטי משמעותי לאחר כל הכשלונות שכשל ממשל אובמה במדיניות הפנים והחוץ שלו.
בעניין זה, ארה"ב מעולם לא הייתה פרטיקולרית ומעולם לא היססה להשיג הישגים על גבה של ישראל, ולהניח לתום פרידמנים התורנים שלה, להשתלח בה באופן פראי. ארה"ב מבקשת לייצב את האזור לקראת העברת מרכז הכובד שלה למזרח הרחוק, אבל שוכחת שהפוליטיקה אינה סובלת ואקום. אם תצא ארה"ב מהאזור, יכנסו אליו אחרים, והאיום העיקרי הוא אירן, שנמצאת בעימות אידיאולוגי ופוליטי חריף ביותר עם ארה"ב חרף מתקפת החיוכים האחרונה. ובמקום להשאיר מאחוריה בעל ברית טבעי וחזק כישראל, היא מקריבה את הטווח הארוך לטובת הישג מדומיין בטווח הקצר. ד. במרחב שלנו קיימים אינטרסים רבים נוספים - מקומיים וחיצוניים - וכולם מנסים לדוג במים העכורים.
רוב האיומים אינם אלא ניסיון לקושש באמצעותם עוצמה פוליטית, במקום החולשה הפוליטית הקיימת בפועל. אין לכך אחיזה במציאות בין היתר משום שאירופה עצמה, אם לא חברות הקהילה אזי אחדות מהן בוודאי, אינה מאמינה ביעילות העיצומים ויותר מכך, חוששת למעשה מתגובה ישראלית "בלתי מרוסנת" - כפי שנוהג מי שיש לו מעט מאוד להפסיד- ששכרה לאירופה וגם לפלשתינים וגם ליציבות האזורית ייצא בהפסדה.
איומים כלכליים לא יפגעו רק בישראל. במצבה הכלכלי של אירופה, הם יפגעו גם בכלכלה האירופית ובמגזרים מסוימים שלה באופן קשה למדי. הם יחמירו את מצב הפלשתינים, ויעמיקו את אי-השקט ואת החתרנות הפוליטית של החמאס והפונדמנטליסטים. אירופה תאבד את מעט ההשפעה והסימפטיה שעוד יש לה בישראל אחרי שנים של פוליטיקה תאגידית אנטי-ישראל דה פקטו. ישראל כבר חוותה מציאות לא נעימה של אבטלה העולה על 200,000 איש, ויצאה מכך בצורה מכובדת ודי מהר.
ישראל מעסיקה כיום עשרות אלפי פלשתינים,
עובדים זרים בהיקף רשמי של כ-70-80 אלף ועדו אלפים אחרים שמועסקים באופן בלתי רשמי, והיא מחזיקה עדיין למעלה מ-50 אלף מהגרי עבודה מאפריקה - כל אלה עתידים לספוג מכות קשות מאוד תחת סנקציות אירופיות וגלי ההדף לא ישארו אך ורק בתחומי ישראל.
יאיר לפיד, כשר האוצר, צריך לדעת ש- 10,000 מובטלים כתוצאה מסנקציות אירופיות, הם כמעט חסרי משמעות למדינה בחירום, אך על-פי שהנפגעים, בוודאי סובלים. כציוני טוב, עליו לחשוב כיצד יתמודד עם קיצור זמן האבטלה של מובטלים שיפלטו כתוצאה מסנקציות אירופיות, ולא איך להשתמש בנימוק הנבוב הזה בכדי לקדם תוכנית מדינית-ביטחונית חסרת אחריות.
איומים ביטחוניים אין כמותם להרוס סופית כל סיכוי לפתרון ברוח עיקרון "שתי המדינות". גם כך האמון הישראלי-ערבי אינו עומד על הגובה בלשון המעטה, ואיומים ביטחוניים רק יחזקו את הניצים בישראל ואת אלה שגורסים שבתחום הביטחון אין מקום אפילו לשקול פשרות. איומים ביטחוניים עלולים לחולל מפולת מדינית בתחומי השליטה של הרשות ולמוטט אותה, ואירופה בוודאי אינה מעוניינת לדחוף את ההתפתחויות לכיוון זה.
איומים תדמיתיים הם הבל. האירופים אינם זקוקים לתרוצים בכדי להראות את פרצופם האמיתי ואת מניעיהם הגלויים והסמויים. דוגמה מצויינת לכך חווינו השבוע בנאומו של יו"ר הפרלמנט האירופי, שולץ, בכנסת. על כן, טוב עשה בנט בתגובתו הבוטה. מי שמצפה שינהגו בו בדרך ארץ ובהגינות, צריך ללמוד להתנהג באותו אופן לזולתו? בענייני דרך-ארץ, הגודל אינו קובע. אנו שומעים את נציגי אירופה כל שני וחמישי בעניין ההתישבות באיו"ש ולעיתים מזומנות באיומים "מוזמנים" על חרם כזה או אחר היה ויתמוטטו השיחות, מבלי לקחת בחשבון שבשיחות יש שני צדדים. זה לא רציני, זה מגמתי ועויין וזה מעיד כמאה עדים על המבנה הנפשי והמוסרי של אירופה ועל כך שהיא ממצה כבר את הנשק התדמיתי.
הואיל ואין סיכוי שישראל תכרע ברך לפני אירופה, ותוותר למענה על אינטרסים חיוניים או קריטיים - איום זה של אירופה הוא איום סרק.
איומים מוסריים - אירופה הפוגרומיסטית, אירופה של האנטישמיות, אירופה של מלחמות עולם ורצח המונים, אירופה של השואה - היא הכתובת ללמד אותנו מוסר מהו?!?!?!
איום סרק
ישראל עברה כבר שנים של חרם ערבי, דווקא כאשר הייתה צעירה והרבה פחות יציבה ועשירה כלכלית. ישראל עברה גם אמברגו נשק יותר מפעם אחת, וגם חרמות פוליטיים, למשל באפריקה, דווקא כשמעמדה שם היה בשיאו, ערב מלחמת יום הכיפורים. על איומים צבאיים אין מה לדבר. לכן, האיומים הנוכחיים עשויים לגרום קשיים מסוימים, אבל יש בהם יותר רעש וצילצולים מאשר מהות אמיתית. אשר לחרם אקדמי אפשרי, גם כאן נראה לי האיום איום סרק בעיקרו. אבל גם אם לאו, לאקדמיה הישראלית הייתי אומר: חברים, חלקכם בחרם אקדמי (לא כולכם, אבל רבים מדי מכם) "לא יסולא בפז".
אתם מן ההוגים, אתם מן היוזמים, אתם מהפעילים ביותר בהפצת רעיון העוועים הזה - עכשיו התחילו להאבק בו. הבה נראה כמה חכמים וגיבורים אתם בעולם המציאות ולא במגדלי השן האקדמיים. אנחנו, עם ישראל ומדינת-ישראל, כמובן, נעזור. אבל אל תבכו לנו על חרם, ואל תנסו לשכנע שיש לוותר על ארץ ישראל, על גבולות ביטחון או על התישבות יהודית, מפני שאתם מפסידים כמה במות פרסום או כמה וועידות אקדמיות "מתקדמות".
לכשתתחיל ישראל, סוף-סוף, להתמודד בחזית רחבה עם מסעות ההשמצה והשטנה שמנהלים נגדה האויבים הערבים מבחוץ, האנטישמים האירופים, הזויי השמאל האנרכיסטי באשר הם, האזרחים הערבים המפוקפקים מבית והצבועים בתוכנו - יתברר מהר מאוד שההר מוליד בקושי עכבר.
הנפח העיקרי של האיומים המושמעים מבית ומחוץ ע"י שליחי הפלשתינים, או שכירי הערבים, או צבועי המצפון וסתם תמהונים - הם מחזות שוא. בתוך ניסיונות האבסורד להפחיד, שזורים גם מחזות אבסורד בנוסח שילוט הרחובות המנסה לאתגר את נתניהו באמצעות עיסוי-אגו בנאלי ואינפנטילי, להפסיק להיות נתניהו וציוני ולהצטרף למחנה מוכי הסהרורים. ניסיונות נואלים אלה נראים מיום ליום יותר ויותר מעשי יאוש אבסורדיים עד גיחוך.
הבעיה הכלכלית, המוסרית, הביטחונית והמעשית של ישראל, ככל שהיא באמת קיימת - לאחר שמקלפים ממנה את עיוותי המידע והעובדות בהם עוטפת את דיווחיה התקשורת הצהובה והמגויסת של ישראל - היא פנימית ולא חיצונית. את התיקונים צריך לעשות מבית, לפי שיקולים ועדיפויות תוצרת בית, ואפשר לעשותם. שום דבר במציאות הבינלאומית אינו מפריע לישראל לעשות זאת, ולעשות זאת מהר והיטב. כל אלה שטוענים אחרת, מדברים על אינטרסים פרטניים וסקטוריאליים שלהם ושל שולחיהם, ולא על מדינת ישראל.
אלא, שראש הממשלה מוכה רובו ככולו ב"דלקת קרי" ואינו מתפנה לכך. זו שגיאה קשה. אילו השכיל השמאל לנצל מציאות זו, היה יכול לצור איום ממשי לשלטון הליכוד. אולם השמאל וגרורותיו מהמרכז, לוקה בדלקת משלו - דלקת גלאון-טיבי. דלקת שעיקרה רגישות יתר לפוליטיקה וירטואלית הצהרתית, עודף דברת ומיעוט מעש ותסמונת המילה הכתובה והמשודרת. לדיבורים יש חשיבות כחלק מתהליך המזהה במציאות מטרות ברות ביצוע שהגשמתן תשפר את המציאות, אין להם שום ערך כאשר הם עוסקים בדיבור כמטרה, ובניתוק מהמציאות כאידיאל פוליטי.