את אחד הרגעים המעוררים ביותר בחיי חוויתי תוך כדי כיתות רגליים בשבילי העולם. בבית קפה קטן וזנוח, שמחטט באחד הכוכים ה"סרוחים" בהרי ההימלאיה ומשופד על צלע הר גבוה, היה לי רגע בו השכל נדם, רגע שלא היה נגוע במחשבה. הנחתי את מבטי על הקרום הקצפי שנדבק לדפנות הכוס, חייכתי חיוך דק והבנתי שאלוהים, הוד קדושתו בכל תפארתו, נמצא בקפה.
אירופה הייתה היעד הראשון שלי, כן, עליהום על אירופה. היה קשה להחטיא את היבשת שנטועה בריאה הימנית, או השמאלית (תלוי מאיזה זווית מסתכלים), של הגלובוס, מדשנת אותו בירוק ומעודדת בתוכו תנועה רומנטית ואלטרואיסטית. יבשת שרחוקה מיליוני שנות אור מהכור הגרעיני הדתי הישראלי ומייצרת בתוכה אוויר מזוקק שנכנס לליבם של המקומיים ומלבה אותם בחמצן אלטרואיסטי נקי. היבשת, שעטופה באבני בארוק ועמוסה בברים ובתי קפה שמחטטים בסמטאות הצרות והציוריות של הרובעים העתיקים, הייתה הזדמנות נהדרת לחוות יבשת אותנטית ונון-קונפורמית ששונה משאר האיברים של הגלובוס. טיילתי מעיר לעיר, ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, ולמדתי כי לעיתים תכופות אנשים שאינם קנאים למטריאליזם שלהם ואינם דבקים לתפריט האידיאולוגי שלהם הם אנשים נדיבים ונאורים. אנשים שננעלים סביב רעיון אחד, מתחככים באצולת הממון ומתהדרים בטהרנות תמיד עוררו בי פלצות. גיליתי שמדינות נחשלות הן שדה נוח לצמיחתה של רוחניות. מקומות בהם אנשים לא 'מבוטחים', לרוב, הם אנשים מאושרים.
בעולם של ואקום רוחני, שבו צעירים ינסו הכל, ממדיטציות ועד לטקסטים פילוסופיים, כדי למלא את חייהם באיזשהו סוג של תוכן, הם יפנו לדבר הקל והנגיש ביותר, מזרחה. יש התעוררות גדולה יותר בקרב הצעירים הישראלים, נשים וגברים כאחד, פתיחות שלא נראתה קודם לכן, צעירים שיוצאים מזרחה במטרה לחתור למקום רוחני יותר. הודו מאפשרת עיבוד ותרגום זמין יותר לטרנספורמציה ספיריטואלית פנימית. קל לזנוח אל יהודי אימננטי ופרסונלי קשוח לטובת רביצה נונשלנטית בסחי של דרמסלה (כוורת דבורים ישראלית). ההבנה של הצעירים בישראל שנוהרים להודו היא כי הודו היא פורקן קיטור של סיר הלחץ הישראלי. התבנית התיאולוגית ההודית/מזרחית, בשונה מהמבנה ההיררכי היהודי/מערבי, היא אופקית, מפני שהאלוהות, הטבע, הטאו, נמצא בנו ואנחנו בו, ולכן היא מציעה כי הלב האנושי כבר מלא באלוהים. הרקמה האונטולוגית הדתית הישראלית מפנה את מקומה לגישה הרוחנית העוסקת בטבע הקיים.
הודו, כור היתוך רוחני עבור התרמילאי הישראלי, תמיד משכה אותי. כמו הרבה צעירים שנמצאים בהודו, גם אני נתקלתי בתופעת "החסיד הרודף". קבוצות חסידים מאורגנות שמטרתן העיקרית היא לצוד נשמות טועות ולצרף אותן לשורותיו של האל.
נסחפתי עם הזרם
תופעת "החסיד הרודף" היא תופעה ידועה במדינה הרוחנית העתיקה; הזקן הארוך של משה מגיע עד להודו. סוכנים חנוטים בחליפות שחורות וציציות שעירות אורבים לצעירים הישראלים ומזריקים את הרעל בסביבה רוחנית מפרגנת. החסיד היהודי מציג מספר רב של אדפטציות לסביבתו הרוחנית; פרוותו השחורה מעניקה לו אמינות סמכותית, חוטי הציציות החלולות לוכדים את האוויר ויוצרים ריקוד על גבי סילוני הרוח המכים בהם וכפות רגליו הדקות מכוסות בנעלי עור שחור הנטמעות אל הקרקע החמה ומעניקות לו אלגנטיות ואצילות כיאות לכל גורו מתחיל. במקרים רבים הניצודים עוברים הסגלה, אדפטציה או תענוג גופני אשר הבריאות המושלמת היא צורתו העליונה המעניקה הגנה מפני הפחד והדאגה. כך מאמינים הצעירים כי שם נעוצה הישועה. הרוחניות ה"ישראלית-הודית" במיטבה. אום שנטי אום.
גם אני, עם הגישה הפוסט שינקינאית/תל אביבית שלי, האישיות המיזנתרופית שמוטת הכתפיים שלי והחשיבה האינטלקטואלית שלפעמים מביכה באקסהיביציוניזם שלה, נסחפתי עם הזרם. עוד מרדן על פארש; בגיל 21 (עכשיו 36), אחרי שעשיתי החלטות, קלישאות חבוטות, כמו לימודים, חברה ועבודה, זרקתי את עצמי על המטוס והלכתי "לחפש את עצמי". קלישאה נרקיסיסטית שכל אדם שני בישראל נופל אליה. אני מגיע מעולם דיכוטומי, עולם שמורכב מניגודים, עולם אנטי-ממסדי, עולם שבו נרקיסיזם היא אידיאולוגיה. תמיד הייתה לי חיבה למרדנים, לאקסצנטריות, לביזאריות, לתימהונות, לכל אותם אנשים שנכנסים תחת הקטגוריה ״כשל גנטי״, במילים אחרות, לאנשים יצירתיים. יש משהו מאוד כובש בסטראוטיפ של המרדן המוזר. רעיונות תלושים, א-סימטריים, שלא מתפצלים לחלקים שווים והביט לא נופל במקום המיועד לו, מגרדים ומעוררים יצירתיות. אפשר לכנות זאת דקונסטרוקציה לשם רקונסטרוקציה - פירוק התניות חברתיות ובנייה מחדש של רעיונות שנגזרות מהתודעה המשוחררת. הולדת יצירות חדשות הם הלחם והחמאה להצלחה. בקיצור, לחשוב בגדול ולא להפסיק לחלום, זו הייתה המנטרה החדשה שלי. "קארפה דיאם".
את היחסים הסימביוטיים עם אלוהים אפשר לראות בכל מקום בעולם. האדם חי בין זרועות ההגנה של אלוהים; סוגד, מתפלל ולפעמים מביא מנחות אוכל כאות לפיוס, ובתורו זוכה להגנה מפני הרוע בעולם. המוח האנושי מתפורר לשניים; דתי וחילוני. עבור הדתי יש אלוהים אונטולוגי - שכלי, ועבור החילוני יש אלוהים פרסונלי - ארוטי. החילוני מעלה נקודה טובה; באמצעות האחדות הארוטית ניתן להתאחד גם עם אלוהים (אלוהים יברך את הקאמה סוטרה). בעיניי, קדושת החיים, בכל היקפה, היא הרמוניזציה רוחנית בין האדם לבריאה. בעת שהייתי עד לטקס חניכה אכזרי באחד השבטים הרחוקים והמבודדים ביותר, עלתה בי פרוגנוזה זהירה: אני נשאר עם הקפה שלי.
גשם קל זרזף והבריק את הנתיבים הצרים שטיפסו במעלה ההר, התלפפו סביבו וכמעט חנקו אותו. והנה אני, אחרי שהלכתי, ראיתי וכבשתי, מוצא את עצמי על הר פראי, משרבט כמה מילים לסיפור הזה, לוגם סיפ מהקפה המתוק ומביט על טרסות ירוקות מלמעלה. קפה, אוכל ופאקינג סקס, שם הוא נמצא, זה שברא את העולם. ההתענגות על הקפה הייתה זרז להבנה עמוקה יותר. ניתן לאכול, לשתות, לעשות סקס, להתענג על כל ה"הבלים" הללו בהכרת תודה כזו שתהפוך לתפילה. עבורי, התחזקות טקסטואלית דתית יוצרת אפקטים בעלי אופי קומפולסיבי שוחק ומייגע.
עמוק בתוך אחת הטירות של סלובניה, על מדף מאובק, היה ספר עבה עם כיתוב בלטינית "קארפה דיאם" (נצל את היום); ביטוי שתבע הורטיוס בשנת 65 לפנה״ס. ״אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת״. אז למה לא להתענג על אלוהים בקפה?