גד ליאור (ידיעות-ממון, 18.2.14), מדווח על הנאום ומציין שש נקודות עקריות מדבריה של פלוג. עיון חוזר בדברים מלמד עד מהרה, שאף אחת משש הנקודות אינה מחדשת דבר, ובאף אחת מהן לא נמצא אפילו רמז לפתרון יצירתי או יסודי.
אמנם, קשה לא להסכים עם התביעה, שאזרחים שיכולים לעבוד ואינם עובדים, יצאו לעבודה. וכי במקום לשלם קיצבאות, כדאי יותר לשלם מס הכנסה שלילי כתמריץ ליציאה לעבודה ולקליטה בעבודה של עובדים חדשים, גם אם הם מעוטי ניסיון. אבל כאשר מתפנים לנסות ולהבין מהיכן ילקחו הכספים לתשלומים אלה, מסתבר שכמו קודם, הם יבואו מכיסי האזרחים. "יחידי הסגולה, לרבות אלה של בנק ישראל יקבלו משכורות מוגדלות, ולעם ישראל יועלו המיסים - ממש "מסר מכונן".
המידע על הזדקנות האוכלוסייה והשלכותיה אינו חדש. אולם לצד הצבעה חוזרת על העובדה הידועה, איננו רואים שום אור בקצה המנהרה - אנשים יידרשו לפרוש בגיל גבוה יותר, יצטרכו לשלם יותר ביטוח לאומי והפרשות לקרן פנסיה, קרוב לוודאי שישלמו גם עמלות גבוהות יותר על משך זמן ממושך יותר של טיפול, ובאותה הזדמנות גם לא יהנו מהגנה משופרת על ערך השקעותיהם, שהסיכון לגביהן יגדל, משום שמשך זמן החשיפה לתעלולי השוק - יגדל.
הגימלאים, אחת השכבות החלשות ביותר באוכלוסייה, נעלמו ב"חור השחור" של ה- BIG PICTURE של חכמי הכלכלה שלנו, אף על-פי שמספרם עתיד לגדול, ועם הגידול בתוחלת החיים, גם צרכיהם בגיל המבוגר עתידים לגדול ולהתייקר.
אף מילה על האטת הצמיחה שאנו חשים לאחרונה ועל השלכותיה ההרסניות למשק בכלל ולמשבר חוסר השוויון בחלוקת העושר הלאומי בפרט. אף מילה על בעיות יוקר המחיה ואף מילה על רדיפת הבצע שאינה יודעת שובעה של האלפיון, המאיון ואפילו העשירון העליון.
מהנאום המאכזב הזה, קשה להבין אם רדידותו מבהירה מדוע היסס נתניהו לגבי מינוי פלוג לנגידה. סביר להניח שציפה למצוא בה שותפה בעלת יוזמה לניהול המשק הישראלי על פני הימים הסוערים שלפנינו, ולא סוקרת פסיבית של סוגיות כלכליות-חברתיות, מוכרות וידועות. ואולי אני טועה, והרדידות המופגנת היא דווקא המחיר שמשלת פלוג בדיעבד על הבחירה בה זכתה. צריך לקוות שכבר בעתיד הקרוב נשמע ממנה - כאחת הדמויות הכלכליות המרכזיות במשק הישראלי - דברים ברורים, מחכימים, ומועילים הרבה יותר.