חותם של אמת טבוע על 'הפרומושיקאים', ספרו החדש של הסופר משה גרנות, הנקרא על שם העיירה הקטנה פְ'רוֹמוֹשִׁיקָה, עיר הולדתו. משה גרנות הוא מספר סיפורים בחסד. הוא יודע לשזור ביוגרפיה ומאורעות הזמן עם סיפור בדיוני. הרבה תחכום יש בכתיבת הספר.
אין כאן זרימה כרונולוגית אלא גלריה של תמונות ההולכות ושבות, בחינת 'אין מוקדם ומאוחר'. אתה חש שלפניך מעין 'רשומון', הכול בעיני המסַפֵּר, תמונות מצב מזוויות ראיה שונות המובאות על-ידי מסַפּרים שונים. יש בספר געגועים נוסטלגיים לילדוּת בפְ'רוֹמוֹשִׁיקָה, חרף העובדה שהוא גורש משם בשנת 1941 עם משפחתו בהיותו בן שנתיים וחצי. געגועים למקום שלא הכיר אלא הביאם מכלי שני.
שלא כמו רבים מן הכותבים על חייהם בגולה, העושים אידיאליזציה מחיי הגולה, משה גרנות מתאר תיאור ריאליסטי את חיי יהודים וחיי הלא יהודים בערים ובכפרים הנידחים. הוא מעמיד משכיל אולטימטיבי ולצדו בורים ועמי ארצות.
סימה ברקוביץ, אשת בעל טחנת הקמח, היא יהודייה יחידה בכפר של איכרים ואין לה עם מי להחליף מילה. בעצת גרטה אשת הטוחן ה'פולקדויטשה' מלמדת את היא נשות הכפר קרוא וכתוב בתוך הכנסייה (עמ' 56) ומקדמת את הכפר הנחשל. גרנות מתאר את קשיי הקיום בחברה עוינת, חיי עוני ומחסור. עם זאת, הלא-יהודי מקנאים ביהודים על עושרם הרב. הם מקנאים ביהודים שיש להם עשרות בתי-כנסת, מוסדות חינוך יהודיים, מועדונים ואפילו תיאטרון.
מספר סבא בן 90 לנכדו העובד כפועל רומני בארץ: "תראה, יונל, איפה שהסתובבת במחוז בוטושאני היו רק יהודים... האיכר הנוצרי שובר את הגב שלו כל הקיץ, מוציא לחם מן
הארץ, והיהודי שלא הזיע - מוכר אותו ברווח. האיכר נשאר קבור בקבר שלו ואוכל את המָמָלִיגָה עם הבצל, ואילו את מעדני הארץ אוכל היהודי. לכל כפר היה היהודי שלו שחכר טחנת קמח, מסבאה, מחסן מזון, והוא חי כמו מלך על חשבון האיכר שלא מצליח להרים את האף מהאדמה...
מצאת במרכז העיר רק יהודים עם החנויות שלהם, משרדי עורכי הדין, קליניקות של רופאים - על כל שלט היה כתוב 'ברקוביץ', 'מנדלוביץ', 'גולדנברג', 'כהן', 'יוסיפוביץ' - מה זה? זאת רומניה או ארץ יהודים? צריך היה לשים לזה סוף" (עמ' 68).
זאת כל המשנה האנטישמית המצדיקה את הגלייתם והשמדתם של יהודים. ה'חיה הפשיסטית' לא תמיד הייתה רק הנאצים, שנהנו לראות שמלאכתם נעשית בהתלהבות יתרה על-ידי הרומנים עצמם.
טרילוגיה
ה'פרומושיקאים', כמו 'קרנטינה בקונסטנצה' ו'שחזורים' של גרנות מהווים יחד טרילוגיה. אנו נתקלים בזווית חדשה של מאורעות ובשמות מוכרים. בדרך מלבבת וסיפורית הוא מביא את קורותיהן של קהילות נידחות ברומניה. מאורעות הזמן משולבים בסיפור ('רכבת המוות', הגליות, גירוש יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה, הפוגרום ביהודי בוקרשט וביהודי יאסי ועוד. בצד החיובי פתיחת שערי רומניה לעליית יהודים על-ידי שרת החוץ היהודייה אנה פאוקר (עמ' 110).
ניכר שהדברים הם בדמו של משה גרנות. דגש מיוחד ניתן לגירוש מעיירתו פְ'רוֹמוֹשִׁיקָה אל עיר המחוז בוטושאני [עמ' 9], את ההישרדות במקום החדש, שבו נאלצו להתמודד באנטישמיות רומנית, ברצח יהודים, בשיתוף פעולה רומני-נאצי. כשהגיעו הקומוניסטים, למרבה הפרדוקס, העריקים הגרמנים מחפשים מקלט בבתי יהודים שעד לא מכבר נרדפו על ידם (עמ' 20). הפטריוטיות של היהודים לרומניה אינה מסייעת להם. השליטים והעם ראו ביהודי את אבי אבות הצרות (עמ' 24)
.
גם הכיבוש הסובייטי, השוויוני כביכול, אינו מטיב עם היהודים ("...נגמרו הצרות. אצלנו בברית המועצות אין הבדל בין רוסי לקירגיזי, לגרוזיני, ליהודי או לאוקראיני - כולם שווים" - עמ' 42). המשטר הקומוניסטי לא פתר את בעיות האנטישמיות. בתוככי נשמתו של הקומיסר הקומוניסטי התרוצצה שנאת ישראל, האופיינית לכומר כפרי (עמ' 21). כשהגיע הצבא האדום גברת שוורץ ופרומה היפהפייה מפוחדות: "הנה, שוב - גרמנים, רוסים - לכל החיילים אויב משותף אחד - הנשים." חייל בצבא האדום רצח לא רק כדי לפרוק את יצריו עם אישה אלא גם 'בשביל שעון, בשביל זוג נעליים" (עמ' 41).
הדמות המלאה ביותר בספר היא דמותו של המשורר, המחנך ואיש הרוח חיים בירשטיין. יהודי יחיד שסיים תיכון בבוטושאני ולמד לנגן על כינור (עמ' 80). חייו המוחמצים של איש הספר הן בחיי המשפחה שלו והן בתוך קהילה של קשי יום. חלומותיו מתנפצים בבתי כלא ובמחנות כפייה. הוא נשלח לטארגו ז'יו, ממנו איש לא חזר באותם ימים (עמ' 12). הפשיסטים מאשימים אותו בעוון היותו קומוניסט ולימים הוא נאסר על-ידי המשטר הקומוניסטי בעוון העבר הציוני שלו כנער ובעוון קפיטליזם וקוסמופוליטיזם (עמ' 98).
קורותיו המובאים לאורך הספר מגיעים לשיאם הכואב במפגש המאוחר בארץ כשאלנה, בתו של בירשטיין, רואה אותו בעלבונו ואינה מזהה ברגע הראשון שזה אביה ומשלשלת לידיו של הקבצן מעות צדקה (עמ' 114).
בתוך עולם של פוגרומים ושנאת ישראל יש גם דמויות של חסידי אומות העולם. נוגעת ללב היא התנהגותו של אותו בעל-בית, החס על הילד היהודי הרעב ושם לו בהסתר כעכים. יום אחד אותו ילד שהתבגר מחזיר טובה למטיבו ומטפל בו בעת חוליו. איש המשטרה פורקרו מתנהג באנושיות בזמן הגירוש ובולם את הפורעים המבקשים לבוא חשבון עם הגולים. במשטר הקומוניסטי הוא מודח בהיותו 'נציג המשטר הישן' ובמקומו מתמנה קומיסר של המפלגה (עמ' 44).
לשונו של גרנות קולחת ובצד אמירות חז"ל 'די לחכימא' ו'יש דברים בגו', אנו מוצאים אצלו סלנג עכשווי משולב בהומור: 'ישבתי לו על הווריד' (עמ' 33), 'לא עשו אותי באצבע' (עמ' 47), 'ז'לובּ' (עמ' 59). 'תהרוג אותי אם אני מבין', 'העביר לי סידרת חינוך (עמ' 63), 'פֶּקְלָאוֹת' (מאידיש: פּעקל - חבילה, עמ' 64), 'נאכל הרבה קש' (עמ' 78), 'הייתי פעם היפיוף' (עמ' 80), 'המה-שמו' (מילה נקייה לאבר המין - עמ' 84), "אַנְגָאזֶ'ה" (מצרפתית: שלובי זרוע - עמ' 102).
מיקו, בעלה של פרומה היפהפייה, בוגד בה עם המזכירה. אומרת סילביה המספרת, אחותה של פרומה: "זוכה אדם בפנינה כזאת, והוא מעדיף חרוז זכוכית בשתי פרוטות...המזכירה הייתה מכוערת ממש, אבל מה - היה לה חזה מפואר. בשביל מה אתה צריך את זה, טמבל, עוד לא סיימת לינוק? מה יש במוח של הגברים בעניין הציצים - אני לא אבין לעולם. הם לא יתחתנו עם אישה שיש לה ציצים גדולים - כי זה דגל אדום, אבל יבגדו ברצון בנשים שלהם עם אחת שנושאת לפניה זוג מחלבות" (עמ' 30). אפילו בקטע טראגי משתמש גרנות בהומור ציני חד כתער: "קודם מענים אותו עד שהוא מודה שהרג את סבתא של סטלין". בדיאלוגים של הספר משולבים פתגמים המוסיפים נופך אוטנטי: "אח קרוב לאח, אבל על הגבינה - במזומן!" (עמ' 43)
למקרא הספר יש תחושה שההערות הציניות-סטיריות בספר, המושמות בפיהם של המסַפְּרים השונים, יוצאות ישירות מפיו של המחבר המגיב על המצב בארץ: "בבניין עובדים הרומנים, בחקלאות עובדים התאילנדים, הטיפול בזקנים ובנכים - הפיליפינים...גריפת אשפה וביוב - הכושים מאפריקה...הזונות ממולדובה ומאוקראינה..." (עמ' 63). כך עולים נושאים, כמו היחס לדת ומדינה ותרומתם השלילית של החרדים לחברה הישראלית (עמ' 63).
הספר שהוגש בעילום-שם זכה בפרס אקו"ם. נימוקי השופטים משקפים אל נכון את הספר ואת חוויית הקריאה בו: זאת יצירה רבת כישרון ורבת המצאה, עלילה סוחפת, מרתקת וצבעונית, רבת הומור ובעלת נימה אנושית.