מדי פעם אנו חוזרים ושומעים את התלונה הישנה נושנה כי המשרד לביטחון הפנים מתקשה להקנות את הביטחון המגיע לתושבי ישראל עקב מחסור משווע בתקנים. ולא רק זאת, אלא אפילו מתקשה לאייש את התקנים הקיימים בגלל חוסר תגמול הולם למאמץ הנדרש, וכן הלאה...
הכצעקתה?
להלן הרהורים בנושא, מחשבות שצצו בעקבות "אירוע", אם יותר לי להשתמש בז'רגון המקובל במשרד: השבוע הותקפתי על-ידי אדם מעורער בנפשו.
בצאתי מקניות סוף היום בסופרמרקט, בעודי צועד על מדרכת הרחוב הראשי בדרך לביתי בסביבות תשע וחצי בערב, קם אדם שישב על ספסל רחוב ובריצת אמוק נע לכיווני. עמוד מיסודות הבניין הסתיר את מסלול "האצת הטיל", וכשנִגלָה לעיני, לא נותר לי אלא להרגיש כמו קווטרבאק בקבוצת פוטבול הנחבט לקרקע על-ידי הגנת הקבוצה היריבה. אך להבדיל ממשחקים שכאלה - שאינם נערכים על מדרכות וערוגות מחופות אבן העלולות לרוצץ את גולגולת השחקן, שלא להזכיר שימוש בקסדות ואביזרי מגן - "השחקן" דנן כבר בגיל שבו "מאבדים כשירות ורשיון קווטרבאק"...
אולי שיחק לי המזל, שנשאר צרוב בי עדיין שמץ של אינסטינקט נפילה-מעידה בלילות ניווט אינסופיים, או "גלגול לשמאל ולימין" מאימוני הצניחה. כך או כך, לגולגולת שלום, והחבלות הן בעיקר במרפק (בולם המכה) וּבַיָרֵך. את אבני ערוגת-הפרחים והמדרכה "החטאנו", אם כי קשה להגיד כי "לכל הפרחים שלום".
האיש לא שמר בסוד את המניע: "זה בשביל שאתה עוקב אחרי חודשים". טוב, אינני בתחומי הבילוש והמעקב כלל, כך שברור היה לי כי בבעיית "רדוף חייזרים" עסקינן, או בקיצור סכיזופרניה.
עלי לציין כי יש לי היכרות אישית וטיפולית עם חולה סכיזופרניה, ומטרת ההערה להדגיש כי לאחר עשרות שנים של "התמחות", החושים החדים מריחים "סימני נפט" כמו לקודחי הנפט של טקסס...
זה גם המקום להקדים ולתאר בקצרה את "שיטת חיל". המדובר בפסיכיאטריה מסוג אחר, הנקראת על שם העיירה הבלגית דוברת ההולנדית חיל (Geel) אשר במשך מאות בשנים טיפלה בהצלחה בפגועי נפש על-ידי שילובם המוחלט בחיי היומיום ואימוצם כבני משפחה.
את המהפכנות שבשיטה זו אפשר להבין על-רקע "הטיפול המקובל" בבתי החולים בימי הביניים שהתבססו לא מעט על כליאה, גם בשלשלאות, "כותנות משוגעים", ואפילו אלימות. ההצלחה הפכה מודל חיקוי בעיירות וכפרים נוספים בבלגיה, צרפת וגרמניה, ומקום לעלייה לרגל של מומחים בתחום הפסיכיאטריה. תוצאה נוספת היא הכרעה רשמית של הקונגרס הבינלאומי לפסיכיאטריה בשנת 1902 בנושא "שאלת חיל": מדובר בשיטת עבודה מיטבית שיש לחקותה ככל הניתן.
הממודרים
חזרה לאירוע. אומנם אין מדובר בחבלה חמורה, אך תקיפה היא תקיפה, וזו יכולה הייתה להסתיים גם במפגש הגולגולת עם אבן שפה או ערוגה, שהיה מותיר מקום בעיקר להנחת פרח על המותקף, ופרחי לוע-הארי מדהימים בצבעוניותם דווקא אינם חסרים שם. טוב, מה עושים? ברור כי למשטרה מצלצלים, מה גם שהתוקף יכול לחזור לזירה להשלמת "משימתו", כשהפעם יהיה מצויד במוט פלדה, סכין או אפילו אקדח.
והמשטרה - האם מגיעה לזירה? זהו, שלא כל כך מהר. על-פי חוקי מרפי, השוטרים תמיד ב"חילופי משמרת". אגב, לא ברור מדוע במחוז אחד כל התחנות עושות "חילוף" בעת ובעונה אחת, אך נראה כי לרס"רי סדר ומשמעת פתרונים. לאחר כחצי שעה מגיע סיור של אנשי משטרת התנועה דווקא (בלתי חמושים), ומתחילים תשאול.
אני מפנה אותם אל עד הראייה שנכח בעת האירוע על אי-התנועה החוצץ בין מסלולי הכביש הראשי המבקש להעיד "ולחזור הביתה בשלום", בתקווה להתחשבות בזמנו (למרות סבלנותו ורצונו הטוב). אך לשוטרים יש נהלים, ומה פתאום שהאזרח ינסה לשנותם? הם מתמקדים דווקא בניסיון לפצח מניע מסוג של "היכרות קודמת".
למשמע טענתי כי איננו יודעים זה את שמו של זה, וכי מדובר באדם מעורער, מגיעה תשובת מחץ בדמות שאלה: "אתה רופא?" לא איני רופא, אך איני מבין את רלוונטיות השאלה, כי מדוע דבריו של רופא אף-אוזן-גרון, למשל, עשויים לשנות את המסקנות.
אני מציע לכבות את האורות המהבהבים של הרכב, בהנחה שהתוקף עלול להמשיך לשוטט (בהתחשב בסערת נפש המביאה אדם לתקוף, קשה להניח שחזר לביתו לקרוא את "מלחמה ושלום" של טולסטוי), ולצאת עמי לסיבוב רגלי קצר בניסיון לאתרו. את אורות הצ'קלקה? מה פתאום! אין מצב לכבות, כמובן. אך הצלחתי לשכנע להיפרד זמנית מכובע השוטר המפאר את הראש, להפחתת הבולטות. נראה כי סיור רגלי אינו לטעמו של שוטר התנועה, ומהר מאוד מתברר כי זכרון מראהו של אל פאצ'ינו הרודף ותופס עבריינים בסרט "סרפיקו", אינו תקף כאן, ואחרי דקתיים הסיור חוזר בשלום אך ללא תוצאות: "אסור לי להתרחק מהניידת", מסביר השוטר.
מגיע גם רכב עם איש משטרה נוסף (בארצנו הקטנטונת זה "הילד של השכנים", איך לא?) אך ללא הועיל. הם מתפזרים, אך בינתיים מגיע טלפון מניידת של משטרת "גלילות", שגם היא עושה דרכה לזירת האירוע, המבקשת להמתין. טוב, אפילו העד מפגין סבלנות אינסופית ומסכים לחכות. בעודנו עסוקים בדיבור בטלפון, צץ ומגיח התוקף, משוטט בעודו אוחז בידיו כוס קפה וסיגריה. ניחא, עדיף על לום ברזל וסכין... אני מתקרב אליו ומתחיל להפעיל את מסרטת מכשיר הסמארטפון, בעודי מעדכן את שוטרי הניידת כי כדאי להזדרז, ונענה להנחיות "שמור מרחק".
סיור התנועה גם הוא חוזר לזירה ומתחיל לתשאל את התוקף. זה המקום לקצר ולתמצת, כי השוטרים מבקשים ממני "להגיש תלונה", בעודי מנסה להסביר כי איני מעוניין בהגשת תלונה נגד תוקף הנמצא עקב מחלתו במצב בלתי שפוי ובלתי שפיט, וכי עדיף לאתר את הוריו ולוודא שבנם ייקח בהקדם תרופת הרגעה מיידית, ויֵיעשה מה שנדרש לשיפור מצבו הכללי. בקשותי לגשת לביתו של התוקף ולברר את מצבו עם הוריו' נענות ב"יש לנו שני אירועים נוספים". איך לא?
האירוע מסתיים, והאזרח "נשאר על הקרח", כצפוי, אך לפחות יש ברשותי שמו המוקלט של התוקף וזהותו (בסרט מצולם) וכן גם כתובת מגוריו באחד הבתים הסמוכים. שוטר מלווה את התוקף לביתו בטרם ימהר לקפוץ לניידת.
בדרכי חזרה הביתה אני חולף על פני תחנת השיטור המשולב של העירייה, ונתקל בצוות יושב סביב השולחן במצב רוח של "לא להפריע". הם חוזרים על המנטרה של "הגשת תלונה", וכמובן שלא יעלה על הדעת שיציעו לקפוץ לבקר בבית התוקף. לפחות את כתובת המחלקה הסוציאלית של העירייה הצלחתי לחלץ מהם. באותו רגע אין לי ספק כי משם תבוא הישועה.
לא ממש. טלפון למשרד מנהלת הרווחה מעלה את המנטרה "הגשת תלונה", כי "ללא דרישת המשטרה, אין דרך לטפל", טענה מזכירת ההנהלה. לא מועילות התמיהות כיצד סיוע סוציאלי או נפשי חייב להיות כרוך בדרישה משטרתית, אך לאלוהי "הקשר הגורדי" פתרונים. אני מצייד אותם במספר הטלפון של בית התוקף שהצלחתי לברר מאתר בזק 144. הם אומנם אינם מבטיחים דבר, אך מואילים בטובם לרשום אותו. גם זה משהו.
מצויד בהנחיות ממחלקת הרווחה ל"התערבות משטרתית", אני פוסע בשעות הערב המוקדמות לתחנת המשטרה המקומית. אני מסביר את מהות אירוע התקיפה, ומבקש מהרס"ר הבכיר המתשאל אותי לצלצל לבית התוקף ולשאול את הוריו אם הם מודעים למצבו של בנם. "אני לא יכול להתפנות לזה" הוא משיב, "רק תלונה תעזור. תבוא מחר, בין שמונה לחמש יש חוקר", קובע בפסקנות.
"אבל רק להרים טלפון? הנה המספר..." אני מנסה, אם כי כבר לא ממש חדור אמונה.
"בלתי אפשרי. נכנסות כל הזמן שיחות, לא יכול להתפנות לטפל באירוע", הוא חותך ויוצא החוצה לעשן סיגריה. בינתיים אני מבחין בשוטרת שעל-פי גילה נראית כאם לילדים בוגרים משלה, ואני מנסה לדבר על ליבה.
"אנחנו ממודרים" היא עונה, "פשוט אסור לנו". אבל תשובתה מסגירה שאינה אדישה. היא מייעצת לפנות לאחראי בתחנה לנושא הגישור, מציידת אותי במספר הטלפון הנחוץ ומביעה אמון בכישוריו.
פרק הכסת"ח
גם המגשר מתבצר מאחורי "הגשת תלונה אצל חוקר", ומסביר כי אינו רשאי לצלצל לבתי האזרחים בשם משטרת ישראל. "הכיצד?" אני תמה, "לטלפון בביתי מגיעות שיחות מכל משווק שהוא ברחבי ישראל המציע את שירותיו ומרכולתו, ולך אין סמכות לצלצל לביתו של אדם המבצע תקיפה חמורה?"
"אני רק מגשר", הוא עונה.
"אבל זה בדיוק מקרה של גישור, להבדיל מטיפול במישור הפלילי-שיפוטי-ענישתי!'" אני מגיב בתקיפות. "אם ליצור קשר עם משפחת התוקף במטרה לסייע להרגעה וייצוב של מצבו הנפשי זה אינו גישור, מהו גישור?" אני תמה. "וחוץ מזה, מה תגיד אם הנ"ל יתקוף שנית הערב, מה תגיד אם הפעם יצליח לרוצץ גולגולת?"
כעת הגענו לפרק הכסת"ח: "אם לדעתך מדובר בתוקף המהווה סכנה לעצמו ולציבור, יש לכלוא אותו בכפייה. עליך לנסוע מיידית למשטרת גלילות ולדרוש אכיפה מיידית. אני לא יכול לעזור, אני רק מגשר...".
"אין לי רצון לגרום לאשפוז בכפייה. סך הכל ביקשתי לצלצל לביתו. יש סבירות גבוהה לשיפור מצבו בכדור הרגעה אחד". חשבתם שאשכנע? לא ממש, נכון? האמת היא שגם אני לא.
"לא יכול לעזור המגשר? אמרתי לך, ממדרים אותנו, כל אחד במשבצת הקטנטונת שלו, וזהו", מגיבה השוטרת ביוצאי החוצה. גם היא בחבורת המעשנים בחצר התחנה. אני ממשיך לנהל עמה שיחה בנושא, והיא אינה אדישה כלל לטרגדיה שחווה משפחה שכזו. ברור לי כי מדובר בשוטרים שהם אנשים טובים שכנפיהם מקוצצות, ולחלוטין לא בטוח כי הם נהנים מכך שכל מה שנותר להם הוא "להרוג זמן עם סיגריה" בחצר התחנה.
"ממדרים אותנו" היא אומרת שוב, בעת שאני נפרד ממנה, הפעם בהחלטה לנסות להפעיל חוקר למחרת.
ניתן לקצר ולסכם את ההתנסות עם החוקרת במשפט מפתח שאמרה: "נראה לך שאני יכולה לצלצל לאנשים? סתם כך, ללא הגשת 'תלונה'? מה להגיד? שלום, כאן משטרת ישראל, מישהו חושב שהבן שלכם תוקף אנשים?...".
"לא סתם כך" השבתי. "שלושה רכבי משטרה היו בזירה, התוקף אותר, זוהה על-ידי עד שנכח והודה במעשהו. מדובר בתקיפה חמורה מלווה בחבלה גופנית, שבדרך נס לא הסתיימה במוות, נכות או סתם פציעה קשה. כל זה 'סתם' בעיניך?".
חשבתם שהפעם שכנעתי? לא ממש? לא פלא. אבל "הצלחה" אחת נרשמה לזכותי בכל זאת: להרגיז את השוטרת כהוגן דווקא עלה בידי. מלאת כעס היא מרימה טלפון למפקדת הישירה שלה ומביעה באוזניה את תסכוליה מבקשתי המוזרה.
למרבה השמחה, המפקדת נותנת אישור לחוקרת לצלצל למספר הטלפון בבית התוקף. אומנם אין מענה בבית, אך במשיבון נשמע קול נשי (מן הסתם אמו של התוקף) והחוקרת ביקשה לחזור אליה בטלפון. בבת-אחת המצב נרגע. ניסיונות ההתבצרות בתוך סד הנהלים וההנחיות הסתיימו. מולי לא ישבה עוד חוקרת שמנסה להבהיר "מי הבוס", כי אם אדם אכפתי, מבין וחושב. יש מצב.
לא רק להיות "מעשנים ביחד"
זה המקום לנצל רגע קטן זה של אופטימיות כדי להתנתק מהאירוע המבודד, ולנסות לחשוב באופן מערכתי.
רב-ניצב דנינו אינו גרוע מכל מפכ"ל אחר שקדם לו. אכן נוכח מגוון האתגרים והאיומים חסר לו איוש. אך האם "מידור" והצטיידות בעשרות אלפי "רובוטים" בעלי סמכות למשבצת אחת מוגדרת הוא המענה? ונניח שמישהו יאשר הצטיידות שכזו, האם מישהו יוכל לשבץ "רובוט" הכשיר לפעולה ורבע, לציוות המתאים בזמן אמיתי?
לכך אין סיכוי קלוש. אפילו לא בשוויץ.
בישראל אין סיכוי לאתר "רובוטים" שכאלה, וכל שנקבל הוא סירוס של אנשים, שדווקא אינם רעים ולא טיפשים, והבאתם למצב שבו נותר להם בעיקר להיות "מעשנים ביחד" כמו בשיר של "תיסלם", למעט חדוות החיים של הלהקה. הישראלים ידועים בכל העולם בתושייתם ובחוכמת האלתור שלהם. בנושא האכפתיות הם לא בתחתית הסולם, וגם אם בתקשורת מסוימת מנסים לציירם כקלגסים, אנו יודעים כי המצב רחוק מכך.
אם זהו אכן המשאב העיקרי שבידי ראש הארגון, נכס שבארצות אחרות מחפשים אותו בנרות, נשאלת השאלה מדוע לגמד אותו? מדוע לסרס ולנטרל? למה לא לנקוט טקטיקה הפוכה, המנצלת יתרונות יחסיים, בדרך של העצמה? אין מדובר בהעצמה על-ידי קריאות קרב וסדנאות דֶמֶה של מחיאות כפיים לכל דובר-טיפש תורן, כי אם שני דברים: טיפוח כישורים ומתן גיבוי. מדובר בהענקת סמכויות שהולכת ומתרחבת עם הגברת היכולות הנרכשות, הניסיון וההצלחות, בדומה לנהוג בחגורת ג'ודו או קראטה.
מדובר באפשרות של טיפוח ודירוג בתחומים השונים הרלוונטיים, על-פי כישוריו ורצונותיו של השוטר, בין אם בהשתלטות "משכנעת" על גורם אלים (למשל בעת מהומות בעת הקראת הכרעת-דין בבתי המשפט), בין אם במרדף (ברגל או באופנוע) אחר נמלט, בין אם בשימוש בנשק ואמל"ח, מז"פ, יישום החוק הפלילי בזמן אמת, חקירה, תנועה, התמחות בממשקים לשלטונות הרווחה והבריאות, כלים מנהליים וממוחשבים, וכן הלאה. לא דרוש ביזור יכולות, כי אם ההפך: הרכבת צוותים משולבים, שיתוף מידע ויכולת ניוד כוחות, על-פי אופי האירוע.
בכך תיפתח הדרך למסלול תגמול אישי נוסף על-פי רכישת מיומנויות והצלחות, עידוד ותגמול ראוי של שאיפה למגע ותושייה.
באופן שכזה, יגלו המפכ"ל והשר לביטחון פנים כי יש ברשותם מכפיל כוח: כל שוטר מצויד בשתיים שלוש יכולות שבהן הוא "מקצוען" (על-פי בחירתו ונטייתו), אך כשיר לסייע בכל משימה לשוטרים "מקצוענים" אחרים.
באופן שכזה יגלה המפכ"ל כי ביכולתו לרכז מאמץ ולהעמיד עשרת אלפים איש במבצע אכיפת "אי-נהיגה במצב שכרות" או בכניסה למקומות שבהם מרוכזים בתי עסק שאינם נישומים כדי לפתוח תיקי מס-הכנסה...
מה נדרש? בעיקר פתיחות, כמו גם נכונות לתת גיבוי. לא פשוט, אבל בהחלט אפשר.
ברור כי אכיפת מח"ש על כל תקלה אינה הפתרון, כי אם תחקור ולימוד אירועים והפצתם ברשת (אפילו "פייסבוק", כל עוד מוגבל המידע למורשים בלבד תוך שימוש בהרשאות) להפקת לקחים, תמיכה, ייעוץ הדדי וגיבוי. רק אירועים חריגים שברור כי נעשים במתכוון ובגמירות דעת פלילית יש להעביר לטיפול מח"ש.
האם מסלול שכזה מתאים לכל אחד? ודאי שלא. יותר מדי אנשים התבשלו במיץ של הארגון ונשחקו עד דק. מסלול ההעצמה מתאים לאנשים המרגישים שעתידם לפניהם, וחשוב מכך - המעוניינים שעתידם יהיה מונח בידיהם!
האם צפויות תקלות? ודאי. אך פאסיביות ואי-עשייה אינם מקנים ביטחון או חיים. למעשה, פאסיביות והימנעות מפעולה אינן מבטיחות דבר. כך אומר בנושא זה של "הריגה באופן פאסיבי" (למוסף G של עיתון גלובס 2.11.2013) מי שהיה יו"ר ועדת סל-התרופות ושירותי הבריאות פרופ' מנחם פיינרו: "מקבלים תפקיד של אלוהים - מי יחיה ומי ימות... אז מי קודם? ילדים חולים... או קשישים... אלה לא החלטות שבני אדם אמורים לקבל". ומה הפלא שהוא מוסיף כי "חברי ועדה רבים מדווחים על נדודי שינה"?
אך לפעמים אין מדובר במוות בלתי נראה ואיטי, כי אם דווקא מן הסוג האלים, כפי שחוותה משפחתו של גדי וייכמן, שנרצח לנגד עיני אשתו המזעיקה את עזרת המשטרה וממתינה בעודו נדקר שוב ושוב. גם משפחתה של ענבל עמרם חוותה זאת, אם כי בגורלה עלה דווקא מוות איטי, בעודה שוכבת מדממת ללא עזרה, בעוד שמשפחתה נענית שוב ושוב בשלילה לבקשה להתחיל בחיפושים.
האם יש דבר המסוגל לנער מאדישותם קציני משטרה ותיקים ומנוסים "שכבר ראו ושמעו הכל"? האם יש משהו המסוגל להניעם לפעולה, לכל הפחות במסגרת פיילוט? אפשר שהמפכ"ל והשר יגלו שֶכֵּן, ושאפילו מתאפשרת בכך הקטנת תקנים (תוצאת מכפיל הכוח, במקום תפיחתם המתמדת במקביל לירידה בתפוקה), תוך החזרת הביטחון, לא רק למשרד לביטחון הפנים, כי אם גם לציבור.