השבת קוראים את הפרשה הרביעית בספר ויקרא, פרשת תַּזְרִיעַ (ויקרא יב): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. בעל הפירוש 'אור החיים' הקדוש תוהה על הניסוח הכפול: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה, בעוד שהיה אפשר להסתפק בניסוח קצר יותר ולכתוב "אשה כי תלד". מהזווית ההלכתית, מהכפילות הזאת לומדים חז"ל כמה דברים, אבל לא זה ענייננו כאן; 'אור החיים' לומד מכפילות הניסוח שהתורה מלמדת אותנו כי התוצאה, כל תוצאה, היא נגזרת ישירה של הצעד הראשון שנעשה בדרך אליה. כמובן, נקודתית הוא מתייחס לנושא הפותח את הפרשה שלנו ולומד ממנו שאיכות התכונות המוּלָדוֹת של אדם נקבעות כבר בעת הזיווג, אבל אין ספק שהרעיון הזה הוא נכון בכל נושא שהוא. או בלשון הפתגם העממי: כל אחד אוכל את הדייסה שהוא בישל.
להעיר את עצמנו
בעל פירוש 'אור החיים' מציע זווית נוספת, פירוש פנימי יותר לפתיחה של פרשתנו; האישה היא כנסת ישראל, אשתו של הקב"ה כביכול, והזריעה היא זריעת מצוות. ככתוב (הושע י): [יב] זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי-חֶסֶד, נִירוּ לָכֶם נִיר; וְעֵת, לִדְרוֹשׁ אֶת-ה', עַד-יָבוֹא, וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם. בחסידות מבואר כי מעשה המצווה משול לזריעה בשדה, זורעים ובעזרת השם בסוף גם קוצרים. וכך גם במצוות, לכל מצווה ש"זורעים" יש את הפירות שבסוף גם אוכלים. כאשר האדם מתעורר מעצמו לעשות (לזרוע) מצווה, צדקה למשל, זה נעלה יותר מאשר אם מישהו מבחוץ עורר אותו לכך; והתוצאות בהתאם, לְפִי-חֶסֶד, איכות "הפירות" נקבעת לפי עוצמת ההשקעה הנפשית שמשקיעים במצווה. לפי זה, התורה רומזת לנו כאן שעלינו לדאוג לתחזוקה שוטפת של הקשר שלנו עם הרבש"ע, ולא לחכות שהוא יעורר אותנו לכך.
כל מעשה הוא זריעה
וזה בכלל לא פשוט; שעל כן הרעיון הזה חוזר בתורה שוב ושוב בניסוחים שונים. כי האדם נוטה לבחור במה שנוח ונעים לו כאן ועכשיו, בלי לחשוב יותר מדי על התוצאות שאולי יהיו בעתיד. שהרי לבחור ללכת דווקא בנתיב שמחייב מאמץ חריג, זה בניגוד לטבע שלנו. כך בתחום עשיית המצוות וכך במרבית תחומי חיינו, אנחנו מעדיפים את הנתיב בו ההתנגדות היא הכי קלה שאפשר. כמובן, מלבד תחומים שבהם האגו שלנו מכתיב לנו נתיבים ומהלכים לא כל כך קלים. ודווקא שם אנחנו מוּעָדים לכישלון, בבחינת לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (בראשית ד). שכן האגו מצד עצמו הוא מין חיה כזאת שלעולם אינה שְׂבֵעָה, היא דורשת הזנה כל הזמן. והרי לעתים קרובות ההזנה של האגו כרוכה במעשה, כזה או אחר, המעניק סיפוק מיידי, וכאמור, בכל מעשה יש משום זריעה שרק בעתיד הנעלם ייוודע מה צמח מאותה זריעה.
בהתאם לרצון ה'
דומני שבאמור עד כאן יש משם הסבר מתומצת למקורן של הפרשיות המתפוצצות אצלנו חדשים לבקרים. בלי לקבוע עמדה בשאלה מה היה ואם בכלל היה, ברור לגמרי ששורש הרע הוא בהעמדת ה"אני" במרכז. וזה נכון לגבי האירוע שהיה או לא היה לפני עשרות שנים כמו גם לגבי התלונה שהוגשה לאחרונה, בשניהם האגו, ה"אני" שבמרכז ההוויה, שיבש את שיקול הדעת. אומנם בפסוק שציטטנו לעיל מהנביא הושע, כתוב זִרְעוּ לָכֶם, שפירושו הפשוט הוא לטובתכם, ואפשר לטעות ולחשוב שזה עבור אינטרס, לסיפוק ה"אני" אבל ההמשך אומר וְעֵת, לִדְרוֹשׁ אֶת-ה', כלומר, שאת הכל יש לעשות בהתאם לרצון ה'. רק שלא נטעה חלילה לחשוב שאנחנו לא מרוויחים כלום מהמעשים הטובים שעושים במאמץ כל כך גדול, לכן אמר זִרְעוּ לָכֶם, הרווח כולו שלכם.
לסלק את האטימה
אני יודע שהתנהלות כזאת אינה מתיישבת עם קרייריזם, עם חתירה להישגים שונים ומשונים בעולם הזה, אבל זה מה שמורה לנו פרשת השבוע, לשקול היטב לפני שעושים איזה מעשה, לוודא שהוא אכן מתאים לרצון העליון. וזה הרעיון שכתוב מיד בהמשך: [ג] וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. מצד הטבע, האדם אטום מכדי לחוות או לראות את האור האלוקי; ברית המילה נועדה לסלק את האטימה הזאת, לפתוח בפנינו את השער שדרכו נוכל להתחבר לאור העליון. זה תהליך לא פשוט וגם הנביא יודע שזה לא פשוט; אבל הוא אומר שאין ברירה, צריכים להמשיך בדרך הזאת, לחתור לקשר עם הבורא יתברך, לִדְרוֹשׁ אֶת-ה', עַד-יָבוֹא, וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם. בסופו של דבר נזכה להתגלות הגדולה, זו הבטחה, אבל מועד המימוש שלה תלוי במעשינו היומיומיים. לפני כן אומר הנביא: נִירוּ לָכֶם נִיר; לָנִיר פירושו לחרוש, כי העבודה הזאת מחייבת חריש עמוק בנפש.
באיזה שלב נכון לשמוח?
בתהלים (פרק קכו) יש פסוק שאני נזכר בו בהקשר של שם הפרשה, תַּזְרִיעַ: [ה] הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. זו מין משוואה שאפשר גם להפוך אותה: הַזֹּרְעִים בְּרִנָּה - בְּדִמְעָה יִקְצֹרוּ. נשמע כמו משחק מילים? אולי, אבל דומני כי זו בדיוק הכוונה. אומנם בפשט מדובר על זריעה וקצירה בגשמיות, כמו שמספרת הגמרא (תענית ה/א) (כתוב כאן בעיבוד חופשי): בימי הנביא יואל נתקיים המקרא הזה; באותה שנה, עד סוף חודש אדר לא ירדו גשמים וזה אחרי שבשנה הקודמת, ארבה חיסל את היבולים. ופתאום בראש חודש ניסן ירד גשם ראשון. אמר להם הנביא: צאו וזרעו. אמרו לו, את המעט שעוד נשאר לנו, אנחנו מעדיפים לאכול. אמר להם אף על-פי כן צאו וזרעו. בשני, בשלישי וברביעי בניסן זרעו, ובחמישי בו ירד גשם שני. כעבור אחד עשר יום, בשישה עשר בניסן, הקריבו את העומר מתבואה חדשה. ועליהם אומר הכתוב: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
היפוך המשוואה
כאן מדובר בנס שאירע בגשמיות העולם הזה; ללמדנו שהשליטה של הקב"ה בעולם היא מוחלטת ואין שום מגבלות לפניו יתברך. אבל כשמדברים ברוחניות, שלזה מכוונים הכתובים ובמימד הזה הם נצחיים, הפירוש הוא שכל מה שקורה לנו תלוי בנו; כשאנחנו זורעים בדמעה, מוותרים (ואפילו מתוך בכי) על סיפוק מיידי, כדי לא להיפרד מהקב"ה חלילה, או עושים מעשה שממש לא בא לנו לעשות, אבל אנחנו עושים כי זו הדרך להידבק בו יתברך, אזי התוצאות שיתגלו מתישהו יהיו משמחות מאוד, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. וכמובן, גם ההפך נכון; כאשר אנחנו עושים חלילה, מה שבא לנו כאן ועכשיו, בלי לחשוב מה זה עושה לקשר שלנו עם בורא עולם ומנהיגו, כאשר אנחנו זורעים ברנה – אפשר בהחלט לצפות לכך שהתוצאה תהיה "בדמעה יקצורו". לעניות דעתי, זה מה שלומדים מהיפוך המשוואה בפסוק הנ"ל.
לרדת מהגג בעדינות
וזה מתאים להפליא להוראה שלמדים מפרשת השבוע שלנו ומהפסוק שהבאנו מהנביא הושע. אבל עדיין לא ברור כיצד נצליח להביא את עצמנו לזרוע בדמעה כאשר הנטייה הטבעית שלנו היא להתרונן כאן ועכשיו. אמרנו שהתשובה נתונה בהוראה של הנביא הושע: נִירוּ לָכֶם נִיר, שפירושו לעשות חריש עמוק בנפש. ומכיוון שמדובר בעניין רוחני נטו, מתעוררת כמובן השאלה, איזו מחרשה תתאים לחריש הזה? אומרת לנו פרשת השבוע שהאישה, אחרי שיולדת זכר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים. בדרך הטבע, זוג הורים שנולד להם תינוק, מרגישים על גג העולם; והמקום הזה הוא מסוכן ביותר, בצעד אחד לא זהיר אפשר ליפול ממנו ח"ו. ומיותר לתאר את הסכנות שבנפילה כזאת. לכן מורה לנו התורה להנמיך את עצמנו, לחוות טומאה, שזה מצב נפשי נמוך ביותר, אבל לעשות זאת על-פי תכנון מראש. לא ליפול לשם, אלא לרדת בעדינות.
הנמכה עצמית מונעת נפילה
כשנולד תינוק, הטומאה נמשכת שבעה ימים; כשנולדת נקבה הטומאה נמשכת כפול זמן: [ה] וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; מדוע יש הבדל כזה במשך הזמן של טומאת היולדת, בין לידת זכר ללידת נקבה? בדרך אפשר ועל-פי דרכנו עד כאן, אפשר לומר שמכיוון שביום הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, ממילא ההורים חווים ביחד עם התינוק את הסרת העורלה, את סילוק האטימה בפני האור האלוקי. לפיכך, כדי למנוע נפילה קשה, די להם בחוויית הירידה בימים שעד הברית, שכן על-ידי קיום המצווה הזאת הם יורדים מחוויית ההתעלות שחוו בעצם הלידה וכך חלפה לה סכנת הנפילה. לעומת זאת, בלידת נקבה אין מה שיחזיר את ההורים לאיזון, מלבד ההנמכה שלהם עצמם. ולתהליך נפשי כזה, בלי סיוע של מצווה כמו ברית מילה, הכרוכה במסירות נפש, אומרת התורה ששבוע אחד לא מספיק, צריך שבועיים.
אוכלים מה שבישלנו
קראנו לזה "אגו" אמרנו שזה נובע מהעמדת ה"אני" במרכז, אלו מילים ושפה של העברית המדוברת; אבל דומני, שזה בדיוק מה שאומר שלמה המלך בפסוק (משלי טז): [יח] לִפְנֵי-שֶׁבֶר גָּאוֹן; וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גֹּבַהּ רוּחַ. ה-גָּאוֹן כאן פירושו גאווה וה-שֶׁבֶר – משבר. לא תמיד המשבר מופיע מיד לאחר המעשה שנבע מגאווה וזה עלול להטעות כי לא מזהים קשר בין הגאווה ובין המשבר. וכך גם בקשר שבין כישלון לבין גֹּבַהּ רוּחַ, התוצאה לא חייבת להיות מיידית, היא יכולה להתגלות אחרי זמן רב, אבל בהתאם לכלל שלמדים מפרשתנו, תמיד מה שצומח כעת הוא תוצאה של מה שנזרע בעבר. עבר רחוק או קרוב, זה לא משנה, הכלל הוא שאת הדייסה שאני אוכל עכשיו, אני בישלתי. וכאשר נבין כי כך הקב"ה מנהל את העולם ונתאים עצמנו לניהול זה, נחסוך מעצמנו המון צרות.