ומה עם כשרות הדיבור?
מסופר על היהודי הקדוש מפסישחא, שציווה פעם לתלמידו רבי בונם שיסע לדרך. לאן יסע? לשם מה יסע? הרב לא פירט, והתלמיד הנאמן לא שאל. לקח עימו רבי בונם מספר חסידים, הזמינו את העגלון ויצאו לדרך.
נמשכה הנסיעה המפרכת שעות אחדות, ללא מטרה ידועה, עד שהרעב הציק להם. הם הגיעו לכפר אחד, והתארחו שם באכסניה. מאחר שלא היו שם מאכלי חלב, כבקשתם, הציע להם בעל הבית סעודה בשרית. לא ששו החסידים, שלא הכירוהו, לאכול אצלו בשר. ועל כן, כדי שלא ייכשלו בכשרות, החלו חוקרים אותו מי השוחט, האם הבשר חלק והאם הוכשר כהלכה.
לפתע שומעים החסידים קול הבוקע מאחורי התנור. "יהודים יקרים, התעניינתם היטב אם הבשר כשר כדת וכדין, וכך ראוי לעשות. אולם כשם שאתם מקפידים על מה שנכנס לפיכם, כך חשוב לא פחות שתקפידו על כשרות הדיבורים היוצאים מפיכם, ועל טוהר הלשון".
עכשיו הבין רבי בונם את פשר הנסיעה. מטרת המסע הארוך, שאליו שלח הרבי את חסידיו, הייתה לימוד שיעור חשוב בשמירת הפה והדיבור (על-פי 'יד אשר').
סם חיים
מעשה ברוכל אחד, שהיה מחזר בעיירות ומכריז: "מי רוצה לקנות סם חיים?"
אמר לו ר' ינאי: "מכוֹר לי סם חיים זה!"
אמר לו הרוכל: " לא אתה זקוק לסם זה, ולא שכמותך".
הפציר בו ר' ינאי, והלה הוציא ספר תהלים, והראה לו את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? - נְצור לשונך מרע, ושפתיך מִדּבֵּר מרמה".
אמר ר' ינאי: "כל ימי הייתי קורא פסוק זה, ולא הייתי יודע כמה הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעני" (אבא שאול, על-פי ויקרא רבה).
ומדוע תלמידי חכמים אינם זקוקים לסם זה? משום שהם שקועים כל כולם בעולמה של תורה, ואינם הולכים רכיל בחברתם, ועל כן גם ר' ינאי, שהתנזר מדיבורים רעים, ייחס לפסוק משמעויות עליונות. זאת בניגוד ליהודי הרגיל, הנושא ונותן בחברה, ומי כמוהו זקוק לנשק שמירת הלשון.
לשון רכה
רבי יהודה הנשיא עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו תלמידיו בוררים את הרכים ומניחים את הקשים.
אמר להם רבי: "דעו מה אתם עושים. כשם שאתם בוררים את הרכים, ומניחים את הקשים - כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו (שם).
הלשון והלביאה
מעשה במלך פרס, שהיה חולה אנוש. טובי הרופאים ניסו לרפאו, אך לשווא. עד שהגיע אליו רופא גדול וציווה עליו לשתות חֲלֵב לביאה. אך מי האיש האמיץ שייגש ללביאה הטורפת?
שאל המלך בעצת המלך שלמה, החכם מכל אדם, וזה שיגר אליו את שרו היהודי, שעמד בראש הסנהדרין, בניהו בן יהוידע. לקח האיש עשר עיזים. כל יום שלח אל הלביאה עז למאכל, והתקרב אליה יותר, עד שהכירה היטב את אדונה מיטיבה, אשר מצא מסילות ללבבה.
ביום העשירי התקרב האיש אליה מאוד, נתן לה את העז האחרונה לאכול והשתעשע עימה, עד אשר כאות הכרת תודה איפשרה לו לינוק מחלבה אל הכד שבידו. מיהר האיש אל הארמון, ומסר את החלב לשליחו של מלך פרס.
באמצע הדרך נפלה על השליח תרדמה עמוקה, והוא חלם חלום מוזר.
בחלומו שמע את איבריו מתווכחים זה עם זה על, איך לא, על הקרדיט (מכירים?).
הרגליים טענו לכתר של מצילי המלך, שהרי אם לא הן, מי היה מביא את החלב למלך.
הידיים לא נשארו מאחור, וטענו שהן שנשאו את החלב להוד מלכותו. אך אז טענו העיניים שהן שהראו את הדרך לשליח. לעומתן הלב היועץ לא נשאר חייב, וטען כי הכתר מגיע לו.
לפתע בקע קולה של הלשון, מכּוּך הפה האפל, שטענה שכל הזכויות מגיעות לה על העצה שאמרה למלך. משהיסו אותה כל האיברים, הבטיחה כי יבוא יום והיא תוכיח את עליונותה עליהם. וכך היה.
השליח בא למלך ובישר לו בשמחה כי הביא לו חלב כלבה (בארמית לביאה).
המלך רתח מזעם ואמר לו: "וכי סבור אתה שאני כלב, שהבאת לי חלב כלבה?" וציווה מיד לתלותו.
בדרך לחבל התלייה, בעצת הלשון הנאמנה, ביקש האיש לומר דבר מה למלך.
הציע השליח למלך לשתות את החלב, ואכן המלך הבריא מיד, והבין שהחלב היה של לביאה.
הכתירו כל האיברים את הלשון, ששכנעה את המלך בצדקת השליח, והצילה את חייו, למלכה. אכן, אגדה זו ממחישה עד כמה החיים והמוות ביד הלשון, וכי, כדברי חז"ל, שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו .
טובה או רעה?
ונקנח בסיפור נוסף מן הגמרא.
רבן שמעון בן גמליאל אמר לטבי עבדו: צא וקנה לי מן השוק מזון טוב.
יצא טבי והביא לשון.
שוב אמר רבן שמעון לטבי עבדו, צא וקנה לי מן השוק מזון רע.
יצא טבי, וגם הפעם הביא לשון.
תמה רבן שמעון: מה זאת, כשאמרתי לך מזון טוב - הבאת לשון, וכשאמרתי לך מזון רע - הבאת גם כן לשון?
השיב העבד: אכן, מהלשון באה הטובה, ומהלשון באה הרעה.
כשהלשון טובה - אין טובה ממנה, וכשהלשון רעה - אין רעה ממנה.
זהו שנֶאמר: "מוות וחיים ביד הלשון".
אכן הלשון עבד נאמן, אך אדון מסוכן (על-פי פרקי אבות לאבא שאול).
שבת שלום וחודש טוב!
