נחשון חושף, כי לאחר השואה נקלט ברנדו "ב"ניו-סקול" של ניו-יורק, שם התוודע מקרוב לאינטלקטואלים היהודים, כשהוא מחמיא להם על שהצליחו לפתח אצלו את חוש התרבות ולהקנות לו את אמנות המשחק. מחמאות מיוחדות הוא חלק למורה היהודית המיתולוגית שלו, סטלה אדלר, בעצמה מראשי תנועת פיטר ברגסון, שהעמידה בארה"ב רבים משחקני תיאטרון האידיש.
נחשון מעיד, כי ברנדו ייזכר, בין היתר, כמי שנחלץ למאבק בשתיקה האמריקנית לזוועות השואה, כמי שגייס בעצמו כספים ותרומות לקבוצת ברגסון, וכמי שנטל חלק במאבק הציוני של הקבוצה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
חדירתו של ברנדו לברודווי נזקפת במידה רבה לתמיכה הגורפת בו מצד השדולה היהודית בארה"ב. עדות בולטת לכך היא הצגת "הדגל נולד", משנת 1946, שהועלתה בתיאטרון אלווין שבברודווי, הייתה זו יוזמה ברוכה, הנזקפת לזכותה הבלעדית של "הליגה למען פלשתין חופשית", בהנהלתו של יצחק בן עמי, איש קבוצת פיטר ברגסון.
נחשון מציין, כי בתור אחד מפעילי הקבוצה, נבחר ברנדו גם לגלם את "דוד" בהצגה תיאטרלית, המבטאת את הזיקה שבין השואה להקמת מדינת ישראל. בהצגה זו יוצא ברנדו חוצץ כנגד שתיקתה הרועמת של יהדות-ארה"ב לנוכח זוועות השואה באירופה: "היכן הייתם כאשר נערך הטבח בששת מיליוני היהודים?" - נשמעת זעקתו של כוכב הבימה הלא-יהודי, ברנדו, כשה"אני מאשים" שלו מהדהד ומנסר את חלל אולם התיאטרון.