עוני מחפיר, בדידות משוועת ופחד-אימים מהשמדה נוספת הם מנת חלקם של מרבית ניצולי השואה שעדיין שורדים בארץ. נתונים מדאיגים על אודות מצבם העגום של אותם ניצולים מעידים, בעליל, כי אין הם זוכים לטיפול הראוי, המגיע להם.
הסטטיסטיקה הרשמית היבשה מעידה כי בישראל נותרו כיום כ-193 אלף ניצולים. 1,000 מהם הולכים מדי חודש לעולמם ויותר מ-13 אלף מדי שנה. אבל הנתון המצמרר ביותר הוא מצבם הכלכלי והנפשי הנורא של אותם ניצולים, שברובם המכריע נאלצים להתקיים בעוני מחפיר.
ישראל הייתה ונותרה מדינה כפויית טובה לניצוליה. פרנסיה הם אלופים בארגון ועידות, קונגרסים, טקסים, מצעדים ונאומים חוצבי להבות על זוועות השואה, אבל ניצבים באפס מעשה כשהדברים אמורים להתבטא בסיוע ממשי לקורבנותיה.
מספר טלפון
בישראל צומח כיום דור חדש של צעירים שלא ידע את יוסף. השואה פשוט אינה מדברת אליהם. במדינה שבבתי הספר שלה שמים פס אחד גדול על מקצוע ההיסטוריה היהודית - מארגנים כ"במקום" טיולי תלמידים למחנות הריכוז וההשמדה, שאין מאחוריהם כל רקע חינוכי מתאים למה שהם אמורים לחוש בשטח.
בקרב הנוער הישראלי של עכשיו שוררת בורות מדהימה בכל הקשור לתקופת השואה. כדי להמחיש אותה, הצגתי בפני תלמידי כיתה י"א של תיכון תל אביבי שמות אופייניים ומייצגים של המחנך יאנוש קורצ'אק, של הילדה אנה פרנק, של הצנחנית
חנה סנש, ושל מנהיג גטו ורשה, מרדכי אנילביץ'. הסתבר כי לכל הכיתה כולה, שמנתה 33 תלמידים, היו השמות "טאבולה ראסה".
בוואריאציה על הבורות הגדולה של הישראלים העיד בפני גם מכר בא בימים, שהוא עצמו ניצול-שואה מאושוויץ. מטבע הדברים חקוק, עדיין, על אחת מזרעותיו מספרו האישי, שניתן לו במחנה ההשמדה, ושילווה אותו עד סוף ימיו. אותו אוד מוצל מאש גילה את אוזני, באכזבה גלויה, כי במרוצת 60 השנים שהוא מתגורר בארץ - משוכנעים, עדיין, צעירים כזקנים, הפוגשים בו חדשים לבקרים, כי המספר החקוק על זרועו איננו אלא... מספר הטלפון שלו...