לא בכל יום יוצא לי להסכים ולסמוך את ידי על מעשיו של הרב שמואל אליהו מצפת, אבל בפרשת "יום הזיכרון לחללי צה"ל" אני מברך אותו על עמדתו. עם כל המחלוקות על הצבא, המדינה והדם שנשפך הרי שאלה שנהרגו במלחמות הללו היו קרבנות של מדיניות ואת שפיכת דמם יש לכבד.
גם יום האזכרה הזה איננו חל כ"יום השואה", בתקופה שבה אסורה אבלות לישראל אלא יום זה חל בספירת העומר ממש וכל ישראל יכולים לציינו ללא מחלוקת. הדם שנשפך - לטובה או לרעה, הוא משותף לכל העם היהודי החי בארץ ישראל ואין שום זכות לחילוניות הקיצונית והכפייתית להכתיב את כללי האבלות על-פי מנהגיה המבוססים על מסורות נוכריות ועל דמיונם הפורה והפוגע בהנצחת החללים, אבל במשמעות היהודית: אבל וללא שירה ו"הופעות אמנותיות".
אבל הגורמים החילוניים, שמזמן התנתקו מהיהדות, הפכו את ימי הזיכרון שלנו למופעי במה שפוגעים ברגשותיהם של אלה שהיהדות היא מקור מחצבתם. ה"יזכור", התהילים, המשניות וה"קדיש" הוזזו הצידה ע"י ה"עם החדש" ובמקומם נכנסו הופעות של זמרים וזמרות הגוזרים קופון רציני מהקופה הציבורית מאותה טרגדיית מוות ופוגעים בזכרם של המוני חיילים מתים ובני משפחותיהם החיים, שקיימו ומקיימים את מצוות היהדות.
לצערי הרב רבנים רבים, מפחד המיעוט החילוני הקיצוני ותקשורתו ההרסנית, עוברים לסדר היום על חילול היהדות הזה, כאשר הם משתתפים בטקסי זיכרון שבהם עולים "אומנים" מפוקפקים ושרים שירים שעל-פי היהדות אין מקומם בטקס אבל וזיכרון יהודי אמיתי.
זו גם זכותם של יהודים דתיים לא להקשיב לקולה של אישה ולו בגלל הקרבן הדתי הקריבו ושיצעקו החילוניים הקיצוניים מה שיצעקו כנגד מה שהם ירצו מלוא גרונם הניחר על "
הדרת נשים". יש גם לשקול טקסים נפרדים לדתיים ומסורתיים, בנפרד מהחילוניים הקיצוניים, כמו שלמשל אנשי הקיבוצים ושכמותם מקיימים טקסי קבורה רגילים הזויים, שלא כדרך מסורת ישראל.
יבורך הרב שמואל אליהו שהחליט השנה להדיר את עצמו מהטקס המרכזי בצפת משום אותן זמרות נלוזות שתופענה שם, בניגוד לכל כללי הדת היהודית. צפת הייתה מאז ומתמיד עיר קודש מהוללה ובשני העשורים האחרונים שוב הפכו שומרי המצוות לראש ולרוב. זו חוצפה מצידו של ראש העיר החילוני
אילן שוחט ואנשיו, וזו התקרנפות של החרדים והדתיים בקואליציה שלו, להפיק טקס נוכרי לחללים יהודים בעיר שרובה דתית ושעל עברה תורתי ואין לה קשר למסורת חילונית כלשהי. יבורך הרב שמואל אליהו שהרים את נס המרד הזה נגד הלעג והצחוק לשכול הדתי שבדם שולם.
עד כמה אותם החילוניים הקיצוניים הם חסרי רגשות לכאבו ולדמו של היהודי הדתי והמסורתי, ועד כמה הכפייה שלהם היא איומה וקיצונית, יעיד הסיפור הבא מהעיר רחובות שלפני כמעט 20 שנה.
בעיריית רחובות דאז כיהנה סגנית ראש עיר בשם מלי בר מהמפלגה האנטי דתית הקיצונית ששמה מר"צ. כשהגיע היום שבו ישבו רב העיר, הרב שמחה הכהן קוק, עם עיריית רחובות על תכני יום הזיכרון לחללי הצבא, הרי שהושג שם הסכם כי ביום הזיכרון יתנהל הטקס על-פי מתכונת חילונית עם שזירת "יזכור", "קדיש" ופרקי תהילים במהלכו.
גב' בר, מנהלת הטקס מטעם העירייה, דאגה, בערמומיות שועלית, לדחוק את אמירת התהילים ע"י תנועת "בני עקיבא" לסוף הטקס.
בטקס עצמו היו כמעט ממחצית ההורים והקרובים השכולים דתיים. זה כמובן לא הפריע לגב' בר לבטל את התהילים מיד לאחר "צפירת הזיכרון" בטענה כי "עברנו את הזמן" וכי "העיקר זו הצפירה ועימה הקראת שירי השכול". להורים השכולים הכואבים לא עזרו המחאות והם נותרו עם ליבם השבור. תארו לכם שסגן ראש עיר דתי ו/או חרדי היה מבטל את הצפירה הנוכרית ואת הקראת השירים ומסביר כי ה"יזכור, הקדיש והתהילים הם העיקר"...
ושוב, חזק וברוך לרב שמואל אליהו ובתקווה שבעתיד יתקוממו כל "רבני הערים, האזורים והשכונות" כנגד כפיית הטקסים החילוניים הנוכרים הקיצוניים שנכפים בארץ הקודש על משפחות יהודיות ודתיות שכולות ששילמו בדם יקר עבור השתתפותן בטקס.