ה פָּרָדִיגְמָה של מזרח התיכון החדש: התנדנדות נחישות אמריקנית?
ההתנגדות הפומבית שנתן אובמה לירושלים מאוחדת, ממקדת באופן טבעי את תשומת הלב לעמדות ופעולות אחרות שהוא נקט המבשרות רעות ליחסי ארה"ב-ישראל: ההתנצלות הרהוטה בקהיר עד לדברי שבח והלל המשתפך לעולם המוסלמי, עם ביקורת נוקבת לישראל: היחס המאוד מכבד שהוא מפגין במפגשים שונים עם מנהיגי ערב, בהשוואה ליחס הבוז וחוסר כבוד שהפגין פומבית כלפי ראש ממשלת ישראל,
בנימין נתניהו: תמיכתו בהקמת המסגד בגראונד זירו: הדרישות התוקפניות הנשנות מישראל בלבד, בזמן שהוא מחזר אחר טרוריסטים שישראל צריכה להתמודד מולם בכל יום. נראה גם שהנשיא אובמה מתעלם מן התחזית העגומה ש"פתרון שתי המדינות" יקדם ביעילות את אסטרטגיית "תוכנית השלבים" של אש"פ להשמדת מדינת ישראל.
ומטריד מכל: הושטת היד הדיפלומטית של אובמה לאירן הוכחה ככישלון טוטאלי: כל הסנקציות של ארה"ב והאו"מ לא יביאו לידי כך שאירן תוותר על רדיפתה לחימוש גרעיני, מה שמשאיר אותנו תלויים במצב של "הכלה". אבל זה יהיה מאוד קשה, אם לא בלתי אפשרי להכיל אירן גרעינית, הכוח הדומיננטית במזרח התיכון עם השפעה גוברת מעבר לכך. ומניסיונות קודמות של התעלמות פשוטה מהחלטות או"מ רציפות וגינויי ארה"ב ללא כל תגמול מרתיע מתאים, לא תהיה לאירן כל חשש מפני תגובה אמריקנית או מהקהילה הבינלאומית לשום פעולה עתידית שתנקוט.
הסימנים מבשרי הרעות של אירן גרעינית ברורים, מאיימים ומרחיקי-לכת. ישראל, ה"שטן הקטן" נמצאת על הכוונת להשמדה מיידית, אך האיום המוצהר תדירות לא מצטמצם למזרח התיכון, אלא בדרך זו או אחרת כוונת אירן להרחיב את טווח הקטלני שלה ולהגיע ל"שטן הגדול" – ארה"ב.
למרות ההבטחה המילולית המזדמנת שה"קשר של ארה"ב-ישראל אינו ניתן להפרה", אם נשפוט לפי מעשיו, נראה שהנשיא אובמה הראה מעט מאוד אכפתיות לאיום הקיומי לישראל ע"י אירן חמושה גרעינית וכיצד זה ישפיע על האינטרסים הביטחונים של ארה"ב. במקום זה, הוא הזהיר את ישראל מלקיחת פעולת מנע הגנתית כדי להדוף את האיום מאירן. אך לאפשר לאירן להתחמש גרעינית והתחנפות לטרוריסטים ולמדינות חסות שלהם, בזמן שהוא מתכחש להתחייבות הייחודית של ארה"ב להגן ולקדם חרות בעולם, הנו בלתי קביל מוסרית ואסטרטגית.
במבט כולל, השגות שליליות אלו מעוררי דאגה לכל מי שאכפת לו על הביטחון והעתיד שלנו ושל ישראל. הם מובילים למסקנה מאוד מטרידה. למרות יחסים ארוכים ומועילים הדדית, והאשורים הרטוריים, ביטחון והישרדות של ישראל נראים פחות חשובים לנשיא אובמה מאשר טיפוחו הנלהב של העדפה ערבית-מוסלמית.
הפָּרָדִיגְמָה הזאת מתפרשת במזרח התיכון ובאזורים אחרים כסימן נוסף לנחישות הדועכת של ארה"ב ונטישת תפקידה ההיסטורית ככוח סטרטגי מוסרי ועוצמתי. ההבחנה הזו מחזקת לא רק את אויבי ישראל אלא גם את אויבנו: אל-קעידא, הטליבאן, אירן, ורשת האימה של טרוריסטים של האיסלאם הקיצוני שהצהירו מלחמה עלינו כדי לקדם את השאיפות הפוליטיות ותיאוקרטיים שלהם.
המציאות העגומה הזאת קוראת תגר על אשליות המתחסדות של "פתרון שתי המדינות". הם מאותתות לסכנות הטבועות במאמצים ל"פתרון" מהיר ופשטני לסכסוך שמושרש בתיאולוגיה פוליטית מוסלמית-ערבית, ושאינו עניין פשטני של "שטחים". בשביל אינטרסים ביטחוניים שלנו, המציאות על פני השטח קוראת לחידוש התחייבות נחושה של ארה"ב למנהיגות מוסרית במלחמה נגד טרור איסלאמי ואיום של אירן גרעינית. זהו עדיין התקוה הטובה ביותר ליציבות חיונית, ובסופו של דבר לשלום בר-קיימא באזור המסוכסך ההוא ובעולם בכלל.