תודה ל"לוחמים לשלום"

לפני תשע שנים נכחתי באולם קטן בתיאטרון "תמונע" בטקס צנוע שיזם אב שכול, בומה ענבר, בו התכנסו יהודים וערבים ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לאולם הקטן הגיעו יהודים וערבים שביקשו לזכור יחד, יחד בכאב, יחד בתקווה. בומה ענבר, שבנו יותם נפל בלבנון בשנת 1995, מקדיש את חייו לשלל יוזמות ופעילויות חברתיות בקהילה הישראלית ובקהילה הפלשתינית. מה שהניע אותו ביוזמה הצנועה והנחשונית היה לקיים טקס משותף ליהודים ולפלשתינים ולהדגים את עצם ההיתכנות של מתן כבוד הדדי האחד לכאבו של האחר. מאז במשך תשע שנים הולך וגדל כל שנה מספר האנשים המגיעים לאירוע. השנה הגיעו למגרשי התערוכה כשלושת אלפים יהודים ופלשתינים. אני מברך את חברי הארגון "לוחמים לשלום" על פעילותם הייחודית יום-יום ובמיוחד על ארגון המפגש האחרון, בו הצליחו להוכיח שניתן לא להישאב אל הפער והניכור בין שני העמים, כשכל צד מתייחד עם מתיו.

אובדן של שני הצדדים

ראויים חברי ארגון "לוחמים לשלום" על יוזמה מבורכת המאתגרת את שתי החברות לדעת לומר לא לזיכרון, ששואב אותנו רק אל הפער והניכור בין שני העמים, אלא לקיים זיכרון שאינו מתעלם, אינו מכחיש, אינו מאשים. זיכרון של סלילת גשר, בו מציינים ומכבדים את הכאב ואת האובדן בשני הצדדים. היה זה טקס בו שני הצדדים העלו סיפורים אישיים כואבים מתוך מטרה לבקש להכיל זה את כאבו של זה. הופיעו בטקס הורים שכולים אחים ואחיות שכולים משני הצדדים, השוחים נגד זרמים עכורים של שנאות תהומיות. הורים ואחים שאתמול היו משני עברי המתרס, וגמרו אומר להיות יחד ולשבור את המתרס. בערב יום הזיכרון האחרון, שארגנו ישראלים ופלשתינים החברים ב"לוחמים לשלום", הזדקרה במלוא העוצמה יכולתנו המזמינה ציבור גדול אל מֵעֵבֶר למתרס, שמפריד בין יהודים וערבים בארץ ביום כה כואב של שכול ודמע. כן, אל מול גילויי ניכור העולים ביום הזה ניתן לא להישאב אל הפער . היה זה יום זיכרון, שאיפשר לשני הצדדים - כתוצאה מהיסטוריה אלימה - לגעת בלבנו ולפתוח אותנו כך שנבחר לפעול בדרכים החותרות לשינוי, מתוך אחריות לגורלנו המשותף בארץ למען הווה ללא ניכור למען עתיד ללא אלימות, יחד בכאב, יחד בתקווה. ריגשו אותי שני המנחים של הערב ביום הזיכרון האלטרנטיבי, האחד הכיר בעבר את החברה הישראלית כאסיר. השני הכיר את החברה הפלשתינית כקצין וטייס בחיל האוויר. שניים שבעברם ראו זה את זה מאחורי כוונות של כלי הרג וטבח, עמדו יחד על הבמה בערב יום הזיכרון והוכיחו לכולנו, שמלחמה אינה גזירת גורל, אלא בחירה אנושית שחובה לפסול אותה. וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי בֵּין הַיַּרְדֵּן לַיָּם בִּדְוֵי עֶרֶשׂ טְבוּל זָהֳרֵי רָקִיעַ עֲלוּמִים אָכַל הַשָּׁרָב לֹא שְׁלוּלִית אַחַת שֶׁל דָּם רִשְׁפָּה וְרִפְשָׁה גָּמְאוּ מַתַּת רֶחֶם וָשַׁד - מַתַּת חַיֵּי שָׁרָה וְהָגָר בְּבִצּוֹת שִׁנְאַת חִנָּם. כָּל עוֹד הָרֶגַע עָלַי זוֹרֵחַ יְהִי דְּבַר אֱלוֹהִים אֵלַי לֵאמֹר: קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו - יִצְחַק וְקַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו - יִשְׁמָעֵאל וְקָרֵב אוֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד "וַעֲשִׁיתֶם לְעֵץ אֶחָד בְּיָדִי" (1) (1) יחזקאל, ל"ז, 19, מתוך " חזון העצים" השיר הופיע בספרי "אספן של שלום" בהוצאת "ספרי עיתון 77"