כמדי שנה לקראת ובעיצומו של יום קדוש זה אנו שומעים בכל כלי התקשרות סיפורי גבורה מרטיטי לב על אחינו ואחיותנו, גבורי ישראל שנפלו למען תקומת העם והארץ. אותם גיבורים מכנה התלמוד "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" (ב"ב י: ופסחים נ.)
בשנים האחרונות תחושתי היא שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הפך מיום זיכרון לאומי ליום זיכרון פרטי. העיסוק בחללים הפך אובססיבי לסיפור האישי של כל חייל, איך הוא היה בבית הספר, מי הייתה החברה שלו, החיוך שלו, התחביבים שלו וכו', וממעטים לדבר על האופן בו הוא נהרג, באיזה מבצע הוא נהרג והכי פחות למה הוא נהרג ומי הרג אותו.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, שציינו אך לפני שבוע, מעבר להזכרת ששת המיליונים אנו חוזרים ומדגישים (גם בתפילת אל מלא רחמים) מי ביצע את הרצח - העם הגרמני ועוזריהם (כהערה אוסיף שאנו אומרים גרמנים ללא הזכרת הכינוי נאציים - הזכרת המילה נאצי היא ניסיון נואל לנקות את העם הגרמני ולהראות כאילו רק תת-קבוצה ביצעה את הפשע) וכמובן מבלי לציין לצד הזכרת את המילים "ימח שמם וזכרם" (יש"ו).
תמהני איך לאורך השנים אנו לא מזכירים ביום הזיכרון לחיילי צה"ל אפילו לא בתפילת אל מלא רחמים, את ציון העובדה שאלו שהרגו את חיילנו היו הערבים סביבנו ועוזריהם?!
המילה זיכרון מקורה בשורש ז.כ.ר. שמיד מזכירה לנו את מצוות זכירת עמלק "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח.
בהגדה של פסח ולהבדיל בקינות לתשעה באב ובכל הספרות המתארת את צרות עמנו, אנו מזכירים את הפגיעה בעמנו ללא ציון שמו הפרטי של הנפגע. עיסוק אובססיבי בחייל הפרטי שנהרג הוא דבר שדועך עם הזמן כך שעוד 3-2 דורות, כשהמרחק בין החייל שנהרג לצאצאיו החיים יהיה 'רחוק', הזיכרון יתעמעם. מי מאיתנו זוכר את שמם או אומר היום 'יזכור' לקרובי משפחתו שנהרגו באינקוויזיציה, פרעות ת"ח ות"ת?
אם חפצים אנו שזכרון אחינו ואחיותיו גיבורי ישראל יישמר, יש להפוך את היום הקדוש הזה ליום לאומי, ולציין את האויב שפגע בנו ואת המטרה שעבורו הוא נלחם ובאותה נשימה גם את חיילינו שהרגו ונצחו אותם. אילולי אזכרת הרוצח והרצון לנקמה איך אנו יכולים לבוא בטענות למקיימי טקס יום הזיכרון הישראלי-פלשתיני 2014.
מכל הדוברים ששמעתי בטקסים ששודרו רק שניים דברו על נקמה. רמז לכך הרבצ"ר בסיום דבריו בטקס יום הזיכרון בכותל המערבי: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, 43) וגם פה ציטט פסוק מהתורה, שח"ו לא יאשימו אותו ב"תג מחיר", ובצורה מפורשת יותר אמר שר הביטחון רא"ל במיל' משה (בוגי) יעלון שידם של אויבי עמנו תגדע.
חוששני שהפיכת יום זיכרון לסיפור פרטי של כל חייל היא יד מכוונת על-ידי מנהיגינו מתוך רצון לנקות עצמם מהחובה המוסרית לנקמה ונקיון מצפוני בשחרור מחבלים.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶם לַגּוֹיִם, שֶׁאֵין לָהֶם תַּקָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ס) "תַּחַת הַנְחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב, וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף, וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת" וְגוֹ'. תַּחַת רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, מַאי מְבִיאִין? וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: (יואל ד) "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַה' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן" (ר"ה כ"ג.)