מבקר התרבות מנחם בן פרסם רשימה מצמיתת לב ועין על ההתאבדות של בתו כינרת. בן הוא לא רק אב מוכה יגון אלא גם איש ספרות מיומן, ויודע שכדי לרגש את ההמונים עליו לתאר את הכרוניקה של ההתאבדות בתמונות תקריב קולנועיות: השוטרים הדופקים השכם בבוקר בדלת הדירה שבה גרה כינרת עם בנות שירות כמוה; המפרקת השבורה ש'בזכותה' איבדה בתו את הכרתה מיד בהגיעה לקרקע; הפנים היפהפיות שלא נפגעו בנפילה מחמש קומות; הנסיעה המטורפת לבית החולים; ואפילו ה"חושניות" של הבת גם בהיותה גופה מצטננת.
לצד הפרטים הפיזיים - המתוארים כמו-ביבושת ועל כן, יודע מנחם בן, מזעזעים יותר - מתאר האב השכול את דמותה המלאכית של בתו בת ה-19. את רגישותה העצומה לסבלו של הזולת. לרבות אותו זולת שהאנושות וחוקיה עוצמים עין אל מול הזוועות שהוא עובר בהמוני-המוניו רק כדי למלא בו את בטננו, נתכסה בו, ננעל אותו או נשתמש בו כחומר גלם זול לניסויים (כי כידוע, שלפוחית מצפון ריקה איננה נחשבת כפגם פיזי, כהפרעה נפשית או כהפרעת קשב לסביבה). כינרת בן הייתה שייכת למתי-המעט שזיהו את הברוטליות הזו כלפי בעלי חיים וכאבו אותה. וכך סופד לה אביה:
"היא הייתה מקסימה ורבת חמלה עד קיצוניות נדירה: התנדבה לעבוד עם עיוורים בשירות הלאומי, התנדבה לעבוד בנעוריה המוקדמים יותר עם בעלי תסמונת דאון ושיתוק מוחין, חָמלה בלי קץ על בעלי חיים המיועדים לשחיטה ולעינוי ולתנובה תעשייתית של חלב וביצים, מפרות ברפתות ועד תרנגולות צפופות בלול (בימי המחאה החברתית הלכה עם שלט: 'אתם רוצים דירה, לתרנגולות אין אפילו עשרים ס"מ'. משהו כזה). לא אכלה בשר, לא דגים, לא דברי חלב, לא ביצים (אלא אם כן היו ביצי חופש). בלתי אגואיסטית במידה מופלאה, כותבת נפלא" ('וואלה', 1.5.2014).
מהמאמר עולה - גם אם זה לא נאמר מפורשות - כי רגישותה היתרה של בתו הביאה עליה את קצה. מין רגישוּת נשית מופלאה ורבת חסד שאין מה לעשות נגדה. במילים אחרות: כינרת היא כביכול האשֵמה במותה. לא עולה על דעתו של האב להאשים את החברה הישראלית (או את הסחיוויליזציה בכללותה) בצערה של בתו על גורלן המר של מיליארדי נפשות חפות מפשע - הנחשבות כחפצים לכל דבר גם במילניום השלישי. גם אם הַאֲשָמָה זו הייתה עולה על דעתו של מנחם בן, הוא היה מהסס אולי להעלות אותה על הכתב, כדי שהאהדה של הטוקבקיסטים לא תתנדף חלילה.
ואולי בן צודק. אולי לנו, כחברה, אין שום קשר למותה של כינרת. הרי לא הכרנו אותה כלל. רק עברנו במקרה בסביבה, כאשר כינרת התבגרה אל תוך מדינה שבה צילומים נסתרים מתוך בתי מטבחיים לא מזיזים לאיש. מדינה שבה שר האוצר שלה מעודד בהתלהבות את "המשלוחים החיים" - אותם מיליוני עגלים וכבשים מאוסטרליה המגיעים הנה במסע מפרך, צפוף ומסריח רק כדי להיכנס למסלול של הלקאה, חשמול וכריתת איברים (בתיאבון, אגב).
"ובני רשף יגביהו עוף", נאמר באיוב. אז נכון, אולי כינרת התייסרה בשל אהבה נכזבת או מועקה אחרת - אך אין ספק שהצעירה הנהדרת הזו הִגביהה עוף אל הנֶצח גם בגלל רשף אהבתה לזולת. מנחם בן לא הבין ללבה של בתו, הנושא את צער העולם. האב לא הבין לעומק את המיאוס והייאוש שהיא חשה ודאי מהעולם האכזרי והאדיש סביבנו, שבו עינויים מגוונים ומסיביים הם נורמה מקודשת. שהרי לוּ היה מבקר התרבות מבין את עומק מצוקתה של בתו כאדם חומל - הוא היה מתנזר בעצמו ממוצרים מן החי, או מבקש מהקוראים שלו לשקול מחדש את תחביב המנגל.
אין פלא שהטוקבקיסטים הרבים שהגיבו להספד על כינרת אהבו את הסיפור סוחט הדמעות על הבת העדינה והמקסימה. כנותו (המציצנית משהו) של הטקסט הטרגי כבשה אותם. אך ההספד הזה עורר אהדה גם משום שהוא טקסט רומנטי, נטול אצבע מאשימה. זה אִפשר לטוקבקיסטים להגיר על האב אמפתיה לרוב. אותה אמפתיה שאין בלבם בסופרמרקט, או כשהם מחייגים באצבע קלה אל חברת הדברה.