בעברית החדשה, כאשר מדברים על טיהור אויר מתכוונים לפעולה גשמית נטו. ואין ספק שיש בזה עניין חשוב. כאן אנחנו מדברים גם על מה שמכונה באותה שפה, אווירה עכורה. הרי המלחמה של המערכת נגד היהודים פרצה כבר את כל הגבולות המוכרים. דומני שמאז שלהי ימי בית שני לא חווינו שנאת חינם כל כך קיצונית
השבוע ירד גשם שוטף, וזו תופעה די נדירה בחודש אייר; כמעט כל שנה יורדים בעונה זו טפטופים קלים שמשאירים על שמשות כלי הרכב כתמי בוץ, אבל השנה ירד גשם חזק שהרווה את האדמה, יצר זרימה ניכרת בנחלים ואף שטפונות במקומות שונים. אבל בהרגשה שלנו, מה שהכי בלט זו העובדה שהגשם שטף את האוויר והותיר אותו נקי וזך. ואני חשבתי לעצמי שאולי זו דרכו של הקב"ה לטהר את האוויר של ארץ ישראל מכל הזוהמה שדבקה בו כתוצאה מהמעשים הרעים שנעשים פה לאחרונה בקצב גובר והולך, ועוד יותר - לטהר את האוויר מהדברים הרעים הנשמעים ונכתבים בארץ הקודש נגד יהודים. אומנם זיהום האוויר הזה הוא רוחני ולכאורה גם הטיהור אמור להיות רוחני, לימוד תורה וכדומה, אבל למדנו כבר שאצל יהודים - גם הגשמיות היא רוחניות.
המסר הרוחני של הגשם
החזאים דיברו על נדירות תופעת הגשם במועד זה והוסיפו שפריסה כל כך נרחבת של גשמים בחודש אייר (הם אמרו חודש מאי) לא הייתה מאז שיש מדידות מסודרות, אבל כידוע, אלה קיימות כמה עשרות שנים בלבד. מהמקורות ידוע על גשמים שירדו בתקופה זו של השנה; אומנם לעתים רחוקות ותמיד התייחסו לכך כאל אירוע חריג, אבל דוקא משום כך הסיקו שתופעה זו נושאת מסר עקרוני מאוד עבור העם היושב בציון. אירוע הגשם הראשון, שלא בעונת הגשמים, שתועד בארץ ישראל כתוב בתנ"ך (שמואל א, יב): [טז] גַּם-עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ, אֶת-הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אֲשֶׁר ה', עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. [יז] הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים, הַיּוֹם--אֶקְרָא אֶל-ה', וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה', לִשְׁאוֹל לָכֶם, מֶלֶךְ. כאן, הגשם שירד לא בזמנו נועד להחדיר בלב העם את מוראו יתברך.
חריגה גוררת חריגה
מדובר במעמד הכתרתו של שאול למלך הראשון של עם ישראל; העם ביקש מלך וזה כשלעצמו היה בסדר, הקב"ה אישר למנות מלך, אבל סגנון הבקשה היה בעייתי משהו ועל כך מוכיח אותם שמואל הנביא. וכדי להמחיש להם את העובדה שזה לא עניין פרטי שלו, שלא מדובר בעלבון אישי שלו על שביקשו להחליף אותו במלך, שמדובר בתרעומת של הקב"ה כביכול על סגנון בקשתם, הוא מודיע להם כי הקב"ה יוריד גשם שלא בעתו. אולי הכוונה היא שכמו שהם חרגו מהכללים שקבעה התורה למינוי מלך, כך הקב"ה יחרוג כביכול מהכללים שהטביע בעולם ויוריד גשם בעונת הקציר. [יח] וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה', וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה', וְאֶת-שְׁמוּאֵל. הנוכחים הבינו היטב את המסר; היה ברור להם שהתביעה שהגישו (שם, פרק ח): שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ--כְּכָל-הַגּוֹיִם, הסתירה בתוכה מאיסה במלכות ה'.
תמיד אפשר לתקן
כעת הם מבוהלים מהגשם שיורד לא בעונתו ועוד בליווי רעמים מפחידים, והם פונים אל שמואל: [יט] וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל, הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹקֶיךָ--וְאַל-נָמוּת: כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה, לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. אבל שמואל מרגיע אותם באמרו שיש להם דרך לתקן. אומנם זה תלוי רק בהם, אבל הדרך קיימת: [כ] וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--אַתֶּם עֲשִׂיתֶם, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת; אַךְ, אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה', וַעֲבַדְתֶּם אֶת-ה', בְּכָל-לְבַבְכֶם. קורה שנכשלים. זה לא צריך להיות אבל זה גם לא סוף הדרך, הקב"ה הכין מראש את אפשרות התיקון. ולא בגללנו, בגללו: [כב] כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה', אֶת-עַמּוֹ--בַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. ושלא תחשבו שאני מתכוון לנטוש אתכם חלילה, כי נפגעתי אישית [כג] גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה'--מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אכן, לא לחינם אמרו ששמואל שקול כמשה ואהרון.
מה שקובע זו נקודת היחוס
מי שלומד את אותם פרקים, רואה שמדובר בנביא, מנהיג, שכל מה שמעניין אותו זה טובת עם ישראל; שהוא חף מכל אינטרס אישי. וזה בדיוק מה שאיפיין את משה ואהרון והציב אותם כדמויות מופת מאז ועד בכלל. כי בעם ישראל, עירוב אינטרס אישי של מנהיג - כל אינטרס, מכל סוג שהוא, כבוד, ממון, תדמית - פוסל את מנהיגותו מכל וכל. נקודת היחוס היחידה שלו אמורה להיות טובת העם וזו נקבעה כבר מאז, במעמד הר סיני. וזה מה שאנחנו לומדים בפרשת השבוע (ויקרא כה): [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. אנחנו אוחזים כבר בספר ויקרא, למעלה משנה אחרי מעמד הר סיני, ובכל זאת מוצאת לנכון התורה להדגיש כי הדברים נאמרו למשה בהר סיני, במעמד המכונן של עם ישראל. אפשר לומר שזה מאשר את דברנו לעיל בדבר נקודת היחוס ולהסתפק בכך, אבל באמת, פה מדובר במשהו הרבה יותר משמעותי, בדגש על חיבור הגשמיות עם הרוחניות.
הפרטים חשובים כמו הכלל
תרי"ג (613) המצוות ניתנו לנו בהר סיני; זה ברור והתורה אינה רואה צורך להדגיש עובדה זו בכל מצווה. בפרשה שלנו זה דוקא מודגש ובמצווה מאוד מסוימת: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. [ג] שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. [ד] וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. רש"י מיד שואל: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני; אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. הנה עוד פרטים: [ה] אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. [ו] וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. [ז] וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.
בניין אב
כידוע, רוב מצוות התורה נאמרו בקצרה, בלשון כללית כמעט; את הפרטים אנחנו לומדים במשנה וכו'. אז אפשר לחשוב (ויש הטועים לחשוב כך) שהפרטים הם פרשנות מאוחרת; ממצוות השמיטה אנחנו למדים, אומר לנו רש"י, שפרטי ודקדוקי כל המצוות ניתנו בסיני. ועדיין יש לשאול מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה ללמד אותנו לגבי כל המצוות, שהפרטים והדקדוקים נאמרו בסיני? והרי המצווה הזאת בכלל לא הייתה שייכת במדבר, כי כידוע, שם לא חרשו ולא זרעו. והפסוק גם אומר בפירוש: כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. וגם זה רק אחרי שעובדים שש שנים, אז מדוע דוקא המצווה הזאת נבחרה ללמדנו לגבי כל המצוות? מסתבר, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שדוקא משום היותה הכי רחוקה מסיני, נבחרה מצווה זו ללמדנו כנ"ל. במידות שהתורה נדרשת בהן, קוראים לזה "בניין אב".
העלאת הגשמיות
יש בתורה הרבה מצוות שיהודים מקיימים ברבדים נפשיים שהם לכאורה נעלים יותר מהרובד של עבודת האדמה. לא מזמן חגגנו את הפסח ובקרוב נחגוג את חג השבועות; המצוות הקשורות לחגים בהחלט עשויות לשמש דוגמה למצוות כנ"ל, שמתקיימות ברבדים אישיותיים נעלים יותר ממצוות הכרוכות בעבודת האדמה. אלא שהמגמה של התורה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', היא להדגיש דוקא את עניין החיבור שבין הגשמיות והרוחניות, שלא ננתק ביניהן חלילה. כי התכלית היא לא ברוחניות כשלעצמה, אלא בהעלאת הגשמיות למעלת הרוחניות. לכן בחרה התורה במצוות השמיטה לשמש בניין אב לכל המצוות ולהמחיש באמצעותה שהפרטים של כל המצוות נאמרו בסיני, שכן מצוות השמיטה מייצגת בשלמות את התכלית של המצוות כולן, העלאת הגשמיות למעלת הרוחניות.
טיהור האוויר
האוויר הוא משהו די רוחני, רוח, אבל הזיהום שלו נובע ממעשים ומדיבורים גשמיים לגמרי. אמת שחייבים לעמול קשה ברוחניות כדי לטהר אותו, וברוך ה' יש יהודים העוסקים במלאכת קודש זו. מי בשיעורי תורה שהוא מוסר או משתתף ומי בהקפדה אישית על לשון נקיה וחשיבה חיובית ביחס ליהודי שני. חשיבה ודיבור חיוביים לא רק ביחס למי שהוא מכיר ומחבב אלא ביחס לכל יהודי; כמו שציטטנו את דברי שמואל הנביא כלפי אלה שלכאורה פעלו לערער את מעמדו: גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה'--מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם. אבל מסתבר שכל זה אינו מספיק; כי ככל שמגבירים את מאמץ הטיהור, כך מגביר הצד השני את הזיהום. אולי לא מתוך כוונה רעה; פשוט, יש אנשים שמרגישים טוב דוקא בתוך הזוהמה (המילולית והמעשית) ובשלב הזה עדיין חסרים להם הכלים להבין את מי שאינו נהנה כמותם מהסחי ומאוס.
טיהור שבא מלמעלה
בעברית החדשה, כאשר מדברים על טיהור אויר מתכוונים לפעולה גשמית נטו. ואין ספק שיש בזה עניין חשוב. כאן אנחנו מדברים גם על מה שמכונה באותה שפה, אווירה עכורה. הרי המלחמה של המערכת נגד היהודים פרצה כבר את כל הגבולות המוכרים. דומני שמאז שלהי ימי בית שני לא חווינו שנאת חינם כל כך קיצונית. ומסתבר שאנחנו מתקשים מאוד לתקן את המצב, לטהר את האוויר בכוחות עצמנו; כי כאמור לעיל, הצד השני מגביר את הזיהום יותר ויותר. לכן דרושה התערבות מלמעלה כסיוע לאלה שמתאמצים במלאכה כאן למטה, ודומני שהגשם הזה מבשר את ההתערבות הנחוצה כל כך. ב"ה, כמו אצל שמואל הנביא, אף אחד לא נפגע מהגשם; זו רק קריאה לסדר, לא עונש חלילה. וכמו שמזכיר לנו שמואל: כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה', אֶת-עַמּוֹ--בַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם.