טסנו לחופשה לסיציליה והגענו לסיצ'יליה. המדריכה, מריה, הקפידה על ההיגוי המקומי. כן, CI קוראים צ'י. מלבד זה היא הוכיחה בקיאות רבה באתרים הנהדרים, בהיסטוריה של האי והאגדות שלו ובסיפורים המעניינים. נוסף לכך – וזה חשוב – שלטה בקבוצה ביד ברזל וכולם התייצבו בזמן. כל מי שנסע בקבוצה יודע עד כמה זה מוסיף להנאת הטיול.
התיישבנו באוטובוס והנוסעים הציגו את עצמם. ידידי אלי, שהיה בצעירותו מדריך טיולים בחו"ל, כאשר התחום הזה היה טרי, אמר לי: "כל הקבוצות הישראליות – אותו דבר. והמדריכים? גם הם אותו דבר... אותם טריקים ואותם שטיקים וכולם מוֹכרים לך את השירותים הנוספים בתשלום".
נסענו, עצרנו, טיילנו ומצאנו את ההגדרה המודרנית לשודדי דרכים. "מלכודות התיירים". הבדיקה נעשתה בעזרת אספרסו – מדד המחירים האולטימטיבי שלי. ספל קטן של אספרסו ארוך עולה בבית קפה רגיל יורו אחד ולפעמים אפילו קצת פחות. בקפטריות שליד אתרי התיירות – שניים וחצי יורו.
"אני נהנה לעמוד על המקח. זה לא יורו יותר או יורו פחות", אמר ידידי כשנכנסנו לקפיטריה היקרה ביותר באי על האתנה המעלה עשן. כמה עולה עוגה? – הוא שאל. "שלושה וחצי יורו", אמרה את המחיר המופקע לעוגיה קטנה בלי להניד עפעף. אני משלם שלושה – אמר. הלכה הדלפקית והתייעצה. חזרה עם תשובה שלילית.
כמה עולה קפה? "שניים וחצי יורו". אני משלם שניים, השיב. הלכה והתייעצה והתשובה שלילית.
אני משלם בעד שניהם חמישה יורו, המשיך הישראלי העקשן, המשועשע. הלכה והפעם חזרה עם חיוך ותשובה חיובית.
בסיציליה ניצחנו את שודדי הדרכים.
סירקוזה ידועה בגלל ארכימדס, גאון המדע שנדרס על-ידי קלגס רומאי. בעירו עברנו ברחובות הרובע היהודי. "לא לטעות, זה לא הגטו!" – הקפידה מריה להדריכנו. שלטי הרחוב מציינים, שכאן היה "רחוב היהודים" ומתחת לבית מלון קטן ונעים, במורד 46 מדרגות, נמצא המקווה העתיק, שאליו ממשיכים לזרום מי נהר תת-קרקעי.
כשהיינו במרכז
קטניה, עיר שדה התעופה ומקום המלון שלנו, בחרתי, כמנהגי, בית קפה ברחוב צדדי. אחרי דקות אחדות משכה את תשומת לבי תנועה מוזרה: אישה לבושה היטב עומדת ברחוב, על המדרכה הצרה שבפינת בית, ושוטפת בקבוק פלסטיק. שוטפת ושופכת, שוטפת ושופכת. אז הבחנתי בברז גינה יוצא מן הקיר. לא מתז לשתיה. ברז חום רגיל. אינני רגיל לראות ברזי גינה בפינת קיר חיצונית של בית שאין לידו שום סימן לגינה.
האישה השלימה את הניקוי, מלאה את הבקבוק והלכה. אבל הפינה לא נשארה ריקה. הגיע מישהו, שנראה כעובד זר, וחזר על הטקס של ניקוי בקבוק של משקה קל ומילויו. ואחריו – הפתעה – אישה צעירה, מטופחת, ובידה כלבון, צ'יוואווה כנראה. הפעם זה תורו של הכלב לשתות מן הברז הציבורי. ואחריה עוד איש עם בקבוק.
השכנים מכירים את המקום.
ערי סיצ'יליה מלאים בארמונות פאר, תוצרת המאות הקודמות, כאשר האי פרח. היום הארמונות כהים מפיח ואין תקציב לאחזקתם. כשיוצאים מן הרחובות הראשיים, שבהם בתים יפים וחנויות יוקרתיות, אל הסמטאות הצרות, מגלים דלתות פח נעולות במנעולים חלודים או דלתות עץ חסומות בקרשים - הרבה דירות ריקות ועסקים נטושים, בין קירות קלופי צבע או נטולי טיח מתפורר. לצד החזות היפה מאוד לעיני התיירים, יש בליה. בקצה המגף האיטלקי קיבלו בעיטה.
המדריכה, מריה יודעת הכל, סיפרה שהמאפיה שולטת באי ביד רמה וסילקה את האלימות מן הרחובות וגם גניבת המכוניות והכייסות נעלמו. את החשבונות החשובים לה יודעת המאפיה לסדר הרחק מעיני הציבור. אבל היא דואגת למצב הכלכלי ובו חל שיפור ניכר.
אני לא פגשתי מאפיונר מקומי. וטוב שכך. אבל באוטובוס הייתה לנו "לה פמיליה" משלנו – הורים, ילדיהם הבוגרים וחתנים-כלות. ביחד שבעה, שהוסיפו לשמחה בקבוצה.
לא רק הקבוצה שלנו טיילה בימים אלה באי. היו לנו עדי שמיעה בכל אתר והוזהרנו "תייר היזהר בלשונך בסיציליה".
עשירי למניין
בבר-אילן חיפשו מתפלל נוסף. נגשו אל סטודנט ערבי וכששמע את ההצעה, השיב: "אני סטודנט שלא מן המניין"...