שר הרווחה, מאיר כהן, החליט להוציא מעז מתוק. האסטרטגיה לנצל המצב לטובתו מאוד שקופה: הוא מודה בכשל רב מערכתי, אבל כדי להפיק את מירב התועלת מהסקנדל הוא קורא להרחיב את חובת הדיווח. השר כתב בפייסבוק: "אני מסייר בקריית גת. יותר מידי גורמים הסתמכו על תקנות החוק בחובת הדיווח ונהגו תחת הכלל שמי שלא חייב לא מדווח. אפעל לתיקון והרחבת החוק כך שכל אזרח מודאג אשר מזהה כשל שכזה יוכל לדווח. מי שכשל ישלם את המחיר".
ברור שזהו ספין תקשורתי שנועד לנצל את הפרשה כדי להעצים את כוחן של פקידות הסעד להתערב בחייהם הפרטיים של אזרחים ללא צורך, ולייצר להן פרנסה ועיסוקים לעסוק בהם. במקרה זה שורש הבעיה הוא לא העדר חובת דיווח ע"י פקידות הסעד, אלא כשל בהפעלת שיקול הדעת וההיגיון של פקידות הסעד. הרי כל אחד יכול להגיש תלונה במשטרה, ואין צורך ב"חובת דיווח" כדי להתלונן על עברייני מין. כאן, פקידות הסעד בחרו לרחם על עבריינית מין, כדי שלא לסבך אותה עם תיקים פליליים. לעומת זאת אלה אותן עובדות סוציאליות, באכזריות חסרת רחמים מתנכלות לאימהות נורמטיביות, וגם לאבות נורמטיביים, מנתקות אותם מילדיהם, מוציאות ילדים למרכזי חרום, מתסיסות, מכפישות, מנהלות מלחמות חורמה במטופלים שלהן, וגם מתייצבות בתחנות המשטרה להגיש תלונות נגד המטופלים שהן שונאות, על ימין ועל שמאל. לתת עודף כוח לנשים מסוכנות שכאלה זו סכנת נפשות.
הכשל והבעיה הם ממש לא בהעדר דיווח, אלא החלטות מוטעות של פקידות סעד, אשר מקבלות כוח שרירותי להתערב בחיי אזרחים, ומשתמשות בכוחן באופן שרירותי ואף אכזרי להתערב בחיי משפחות, הורים וילדים. מדוע בכלל יש צורך בפקידת סעד כתחנת מעבר בין האזרח למשטרה? האם הן אמורות לסנן? האם הן אמורות להפעיל שיקול דעת איזו תלונה תופנה למסלול שיקומי ואיזו תלונה תפנה למסלול עונשי במשטרה?
על פניו ברור שסוגיית חובת הדיווח בכלל לא רלוונטית לנושא. להפך, השר וחבריו המקדמים כעת את תיאוריית חובת הדיווח מעוניינים לתפוש טרמפ על הפרשה כדי לייצר לפקידות הסעד פרנסה נוספת, להזרים אליהן "תיקים", להגדיל את כוחן, ולהפוך אותן סוג של שוטרות סוציאליות ללא מדים.