חברת החשמל שלנו לא רק מאירה את בתינו, אלא גם את כותרות התקשורת. היא בחדשות, ולאו-דווקא תוך ציון לשבח. מדובר בהתנהלות לא ראויה מצד חברה ציבורית לאומית, הן במבנה המונופוליסטי, במנהל מסואב,במשכורת מנופחות, בחוב האקטוארי האדיר, וכיוצא באלה ליקויים. זהו השם שיוצא לפניה, ולא תעזור הפרסומת "יותר חשמל פחות עמל" משנות ה-60 של המאה הקודמת או של הזוג "תֶקָע, ושֶקָע". בשנות האלפיים.
לא בכך אני מבקש לעסוק ברשומה זאת, בין היתר מכיוון שאין לי מושג ירוק במרשמים כלכליים רצויים לא לחברה פרטית ולא לחברה ציבורית. ונכון שאני, כמו רובנו, משלם חשבון חשמל מנופח. אני מבקש הפעם לשתף אתכם בהצצה על צוות של חברת החשמל שבא אל הסביבה כדי להחליף שנאי. זה לא מופיע בפרסומת, ולכן אני מאיר את הקטע הזה ב"זרקור", שלי. למזלי הייתה לי שפעת קלה ונשארתי בבית. אני אומר "למזלי" מכיוון שהיה כדאי. יכולתי להשקיף מדי פעם מן החלון שלי שמולו מצוי העמוד שנושא את השנאי - הטרנספורמטור, שאותו אנשי חברת החשמל באו להחליף.
לכאורה דבר של מה בכך.וזה היופי של מה שכיום הוא "דבר של מה בכך". זה התחיל בכושר התמרון של שתי פלטפורמות- משטחים באורך של 6-7 מטרים- והכנסתם לרחוב דמוי Y כשבין הצדדים מצויה גינה. עמוד הטרנספורמטור נמצא בצד שלנו. ברחוב הזה חונות מכוניות משני הצדדים. הכנסת הגררים האלה לנתיב הצר הזה, היא מלאכה בפני עצמה כולל ניווט .הרבה יותר קשה מאשר לנווט אוניה במים או מטוס למסלול המראה.אסור שמכונית בצד תקבל ולו שריטה קלה. מעל למשטחים מורכבים מנופי ענק שאמורים להרים עמוד חשמל בגובה רב. אולם התפקיד המרכזי שלהם הוא העלאת הטכנאים לגובה העמוד שם נמצא השנאי, וכן העלאה והורדה של המרכיבים השונים באמצעות ארגז פלסטי שדומה לאותו מיכל ברשתות למשלוח מצרכים לבית ורק קצת גדול יותר ואטום. לתוכו נכנס הטכנאי, הכלים שלו, והאביזרים שאותם הוא צריך להרכיב. התאום שבין המנופאי לבין הטכנאים חייב להיות מדויק. אף שלא מדובר בפינצטה, אלא בדבר מגודל וגמלוני. המיומנות של תמרון המנוף שעליו הטכנאים עולים יורדים, נעים ימינה ושמאלה, חייב להיות מדויק ביותר. שכן, אומנם הכבלים והמערכת מנותקים מן החשמל, אבל די שהטכנאי יקבל חבטה מאחד הכבלים שלרשת שלהם הוא מושחל. זאת לוליינות בקואורדינציה של הגוף ושל המנופאי. והיא נעשית בצורה מתואמת חלקה ויעילה.הצוות פועל כאנסמבל, חלקו בניצוח אחד העובדים וחלקו כשגרה. לפי הספר. ובישראל לפעול "לפי הספר" זה כבר משהו.
אני זוכר תקופה שבה קבוצת עובדים באה לחפור בור או לטפל במוקד ניקוז. היו כמה מפקחים שעמדו ועובד אחד,שהיה בבור. פה הייתה קבוצה, דומני של שבעה אנשים,ואיש מהם לא עמד ובהה. כולם היו עסוקים. צוות הקרקע הוציא חלקים מרכב ציוד נלווה, הכניס אחרים, גרר את הכבלים שנותקו מלמעלה. ואילו אלה למעלה שמספרם נע בין שניים לארבעה, עסקו בפרוק המערכת הישנה. זה כלל פרוק כול מרכיבי הברזל אשר נושאים את הכבלים ואחר כך את הכבלים עצמם, ניתוקם והורדתם לקרקע.העבודה נמשכה כמעט ללא הפסקה בין השעה 09:30 בבוקר ועד לשעה 19:30 בערב. הצוות פעל כמנגנון מתורגל, במסגרת לוגיסטיקה מסודרת.בשעה שחלק מן הטכנאים שעבדו למעלה הועלו והורדו במכלים. אחרים היו מחוברים באמצעות תֶפֶס לעמוד ולעתים נאלצו לעמוד כמעט ממש מעליו, מתכופפים מעלה ומטה, כמו לוליינים בקרקס. הקשר, מלבד צעקה ישראלית פה ושם, התנהל במערכת אלחוטית, בשקט בתאום, כאילו לפי איזה מדריך שאותו שיננו. וכאשר התעוררה בעיה, ומטבע הדברים יש כאלה, הצוות היה מוכן עם חלופה. ככה עם הוצאת עמוד העץ הישן כשהתעורר קושי מסוים, אחד החברה היה מוכן עם מסור חשמלי ונסר את החלק התחתון. ואחר כך החלק הגדול הועלה במנוף למשטח, ובסוף הוצא החלק התחתון ממקומו.
לאחר שכול המערכת הישנה פורקה, והכבלים היו מונחים על הקרקע, התחילה מלאכת הרכבת השנאי החדש. שלב ראשון - הורדת העמוד החדש מן המשטח העלאתו לגובה רב והחדרתו לעומק הקרקע. בשלב השני הוכנסו כבלי החיבור בקרקע בחריץ של העמוד ומסביב הוצמדו סרטי חיזוק. לאחר שהעמוד הוצב וחוזק, התחילה מלאכת הרכבת השנאי החדש הגדול, שמלבד חלקי המתכת המוברגים דמה לאיזה כתר שיצרו הכבלים של השנאי עצמו.לאחר שהורכב החלק העליון של השנאי, הועלו הכבלים מן הקרקע וחוברו לטרנספורמטור ושוב תוך תנועת המנוף כמו איזה רקדן בלט, כשהוא מעלה את הטכנאי, מוריד אותו, מסיט אותו לימין ולשמאל, בלא לנגוע בכבלים שמצויים כמה סנטימטרים ממנו.בשלב מסוים היו למעלה ארבעה אנשים כול אחד בגובה אחר, כמו איזה אשכול אנושי, שכן מוקד הפעילות היה מצומצם וחשוב היה שכול אחד מן הארבעה יעשה את מלאכתו.
בשלב מסוים, הרכב הראשון עזב, ונשאר רכב משטחי אחד, וזה היה בשלב הפינאלה. אך משהסתיימה המלאכה הרכב הארוך הזה נסע קדימה עד למשולש שבין שני צדי הרחוב, שבתווך הגינה, ומשם הענק הזה נובט לאחור, כדי לחבר את כול עמודי החשמל לשנאי החדש. הייתי מרותק כיצד הרכב הכבד והארוך נא לאחור כאשר הוא בעיקול, ומשני הצדדים רכבים חונים.
בשבילי זה היה מופע עם מערכות בהתאם לזמנים שהשקפתי מן המרפסת לראות מה קורה במערכה החדשה. תמיד היה משהו חדש, ותמיד מתורגל כמו שחקנים על הבמה, אלא שכאן לא היה מסך, ולא היה אולם. היה יציע - המרפסת שלי, שבו עמד צופה אחד. תוך כמה דקות מחיבור אחרון העמודים חזר החשמל לבית. ואני הצופה מחיתי כף, ואחד העובדים ששמע ושם לב הרים את הראש וקד קידה.
כאמור, חברת החשמל עד כדי כך עשתה לעצמה שם רע, שלפי סיפור או בדיחה, הנושא הגיע למסגרת הלימודים בבית ספר בצורה מוזרה. הסיפור הוא שהוריו של תלמיד כיתה ב', אודי חמודי, נקראו להתייצב אצל מנהל בית הספר, בשל התבטאות חריגה מאוד של בנם. מדובר בילד טוב, במשפחה מאוד נורמטיבית, באחד מיישובי הפריפריה של עיר גדולה. השניים, גם האם וגם האב, החליטו להתפנות מכול עיסוק אחר ולהתייצב לפני המנהל.
בבואם ללשכתו התנצל המנהל על שהטריח אותם לבוא אליו, אך מכיוון שהוא היה בטוח כי הנושא ראוי לשיח ולא למכתב, הם יבואו אליו. וזה מה שסיפר להם המנהל: "אודי שלכם הוא תלמיד חרוץ, נבון, ומתנהג כהלכה, אבל כשהמורה הציגה את השאלה מי עוסק בחשמל, הרים אודי את ידו ואמר: 'הזונות, המורָה, עושות את החשמל'. הבָנוּ שהוא שמע זאת מאיזה מקום ותהינו אם ההורים מודעים לכך". השניים הביטו זו בזה, ואז נזכרה האֵם ופנתה לבעלה: "בכול פעם שיש תקלות ברשת החשמל אצלנו, אתה צועק: 'שוב הזונות האלה'".
ובכן, הזונות לא עושות חשמל. הן זקוקות לו כמו כול אחד מאתנו. צוותים של חברת החשמל הם שעושים לנו אור.