המניפולציה האמריקנית החדשה הייתה צפויה. מול ארה"ב בכלל ומול הממשל הנוכחי בפרט, כל ההבטחות המדיניות הן קרן צבי לתפארת, ותוקפן שריר וקיים עד אשר ידרשו לעמוד במבחן. להערכתי, הממשל בכללותו, וגורמי משרד החוץ והמועצה לבט"ל האמריקנית בראשות שני הידידים הגדולים של ישראל, קרי ורייס, איבדו כל מעצור וכל בושה בהתנהלותם הארוגנטית, המתנשאת והמבטלת כל התייחסות רצינית לעמדות הרשמיות של ממשלת ישראל בכלל ונתניהו בפרט. מאחר שנתניהו שוב גילה חולשה שהסביר לכל העולם ובני ביתו שהוא, מטעמים טקטיים והתחשבות בידידתנו הגדולה, הקפיא באופן לא רישמי את המשך הבנייה באיו"ש וירושלים בכלל זה, השיג בכך שני דברים: דירבן את הפלשתינים להגיע לצג-שווא מתוזמר ומאורגן היטב של אחדות (טכנוקרטית, כמובן, משום שמישהו במחלקת המדינה יעץ להם להקל עליו בדרך זו...), ודירבן את קרי לחזור בהקדם למשחקי ההונאה הקודמים שלו.
המהלך להקמת ממשלת האחדות מכוון להציג לפני ישראל בהדרגה מתווה אמריקני כפוי, שהקו המנחה בו הוא חופף את דברי אינדיק "הלא רשמיים". ארה"ב "נחושה" לקדם פתרון. הפתרון היחיד שיש באמתחתה הוא פתרון שתי המדינות (וכך יהיה עד שתציג ישראל מתווה אחר משלה, שיאלץ לפצל את הדיון לשני מסלולים - זה שעבר זמנו, מתווה אוסלו, וזה שתציג ישראל - ר.ל.).
ואם ישראל תסרב לקבל את התכתיב האמריקני המונחה ע"י קונספט "שתי המדינות", שאותו מקדמים האמריקנים בכוח, היא תקבל אותו בעוד יותר כוח.
ישראל חייבת לשבור את הכלים - גם בבית וגם בחוץ - ע"י הצגת מהלך משלה, ולהעביר את הוויכוח לדיון על יישום מהלך זה ונגזרותיו. נקודת המוצא למהלך ישראלי חייבת להיות סיפוח גושי ההתישבות ובקעת הירדן ודרישה להסדר שיתבסס על הסכמה ירדנית-פלשתינית-ישראלית מגובה ע"י חברות הליגה הערבית. לקראת הסדר זה יתנהל המו"מ על קוי התיחום החדשים ועל ההסדרים המולטי-לטרליים בכל הנושאים האחרים,
כאשר סוגיית גבולות הביטחון לישראל, ביסודה הוכרעה כבר. להכרעה המעשית, צריכה ישראל לחולל שינוי תכנים ודגשים מקיף בנרטיב המסביר את עמדתה וגישתה להסדר במונחים היסטוריים, אזוריים, ביטחוניים, מונחי צדק ותיקון עוולות-עבר לעם היהודי, קיום עקרון של הדדיות בין הצדדים, הסתלקות ישראלית מאחריות חד-צדדית לפתרון בעיית הפליטים, וניצול "האביב הערבי" כרקע לכל אלה.
ההסתובבות הערבית סביב קוי 67' שברור לכולם שהם אינם גבולות ביטחון, וסביב ניסיון למנף קוים אלה לשם הקטנת שטחה האפקטיבי של מדינת היהודים הקטנה ויכולותיה להגשים בהם את הציונות ולהגן ביעילות על עצמה, הם מכשול לכל התקדמות. את המכשול הזה חייבים לסלק. משיסולק, יווצרו בשטח שני שינויים חשובים:
א. הדיון בקוי הגבול יעבור למסגרת אחרת ולנקודת מוצא אחרת.
ב. הפלשתינים, ולא רק הם, יבינו שסחבת, מניפולציות ונסיונות לאנוס את ישראל לקבל פתרונות הרסניים מבחינתה - לא יעבדו. זה יהיה הרקע להמשך. החלטות כאלה מספחות לישראל שטחים שהם בין 5% ל-7% מהשטח המוחזק באיו"ש, ושינוי כזה, במונחים מעשיים אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת השטח הנותר לדיון. הואיל והדיון אמור לעבור למסגרת קונספטואלית אחרת, ובה קיים היבט של המעורבות הירדנית שאינו קיים במצב הנוכחי, המשחק הבסיסי משתנה.
תהליך זה עשוי להוביל למשבר אחד או יותר, הוא לא יתקבל בשמחה ע"י הפלשתינים והירדנים ויטרוף את קלפיהם של ידידים אחרים שלנו, אבל הוא עדיף סטגנציה או על שיטת הסלמי שנוקט מולנו קרי כיום, בתמיכת הבית הלבן. אנו מלומדי משברים, וחייבים להיות בעלי אורך רוח גדול מזה של הערבים ובוודאי מזה של האמריקנים. עבורם זהו תרגיל בנוחיות פוליטית-מדינית, עבורנו אלה שאלות קיומיות, וזה עושה את כל ההבדל. במקום להתייחס לסיסמאות של "בעד" ו"נגד" הזיות מסוג אחד או אחר, מוטב נעסוק בדברים שיש להם משפט קיום אוביקטיבי, גם אם הם אינם פופולריים מאוד כרגע. כך בנו עצמם הערבים כל השנים...
להערכתי, מה שמנחה את קרי הוא הבנה שהפלשתינים אינם מוכנים לפשרה, הערבים לא מוכנים ללחוץ עליהם בין היתר משום שהם כועסים על ארה"ב ומדיניותה המזרח-תיכונית, ולכן מהם לא יוציא דבר. ולפיכך, אם בכוונתו לנסות באמת או למראית עין מהלכים בחסות ארה"ב, עליו לנהל אותם באופן שהערבים יתבעו בהם "רק" למעט יותר סבלנות. אם יובטח לערבים הישג, דהיינו "לחץ לא מתון" על ישראל מול ביבי "החלש", כשהם אינם נדרשים לכל קונצסיה, יהיו אלה מהלכים שהם יסכימו לשתף בהם פעולה. לכל היותר הפסידו מעט זמן אבל הם יכולים לשבור את הכלים מתי שיחליטו על כך כפי שעשו באפריל האחרון. צעד ממין זה הוא הקמת ממשלת האחדות כביכול, שאותה ניתן לפרק בכל רגע שיידרש.
ישראל אינה יכולה לקבל פתרון לפי קוי המתאר הפלשתינים ואפילו לא לפי שלד מסמך ההבנות לא חתום של קרי. ישראל לא תוכל לקבל פתרון זמני שיספק את הפלשתינים, משום שאין בו שום תמורה ממשית וברת-קיימא עבורה. ומאידך-גיסא, ישראל חלוקה בדעותיה מבית
וקיימת בה קבוצה גדולה למדי שמחכה לאינוס אמריקני, ומזמינה אותו בפומבי, בתואנה ההזויה שזהו אינטרס ישראלי.
קבוצה זו תחלש מאוד, אם יתפתחו בשטח מעשי איבה, אם החמאס יחולל מהפך באיו"ש, אם מחמוד עבאס יעלם מהזירה מסיבה כזו אחרת או אם יתברר לציבור הישראלי שה"שד הדמוגרפי" הוא באמת שד מנייר. לכן, מחוללת ארה"ב מהלך שלכאורה יש בו אופציה לחידוש אפקטיבי של המו"מ, יש בו כביכול פתרון לבעיית השליטה של הרשות בעזה ויש בו, לפחות באופן זמני, חילוץ של ארה"ב מהבושה והמבוכה של כשלונה הקודם בניווט השיחות.
מה שחוזר ומאפיין את התנהלות ארה"ב במזרח התיכון, בקדנציה זו של אובמה הרבה יותר מאשר בקדנציות קודמות, הוא אובססיה לשגות, ורצף של כשלונות שעיקרו החלפת שגיאות קטנות בשגיאות חמורות הרבה יותר, לבד מבוגדנות כלפי ידידם ובעלי ברית. ארה"ב יכולה, ואובמה מוכן לחיות עם מציאות זו; ישראל אינה יכולה, אינה צריכה ואסור לה להסכים לכך.
לכן, כאמור, דרוש מהלך המייצר מציאות בעלת דגשים חדשים, ומטה את הדיון בסכסוך מהתמודדות עם אוטופיות ומשאלות-לב, לעבר התמודדות ריאלית עם המציאות, כשהדגשים החדשים ממקדים את הראיה לעבר סוגיות הבסיס והצורך למצוא להן תשובות ברות-קיימא. האימפריאליזם המערבי בראשות בריטניה ובהשתתפות צרפת, עשה ניסיון נואל אחד כזה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אותו ניסיון התבסס על הקמת מדינות פיקטיביות, שתאמו אזורי שליטה צבאיים ואינטרסים פוליטיים של המעצמות, והתעלמו כליל מהמציאות ומהצרכים בשטח. תוצאת מהלכים אלה הוא הסכסוך הישראלי-ערבי בן מאה השנים ו"האביב הערבי" הכושל בשלוש השנים האחרונות, לאחר שניסיונות תיקון קודמים בשנות ה- 50 וה-60 של המאה הקודמת לא עלו יפה.
אסור לישראל להתנהל על-פי קו המתאר האמריקני החדש-ישן של קרי, משום שסופו הוא יצירת הסגר מדיני-ביטחוני קטסטרופלי, והחלשה נוספת של ישראל.