אירוע חטיפתם של שלושת הצעירים שבסך הכול ביקשו להגיע הביתה בטרמפים, העלה לתודעת הציבור, באורח דרמטי, את הסכנות האורבות לכל יהודי המתגורר בשטחי יהודה ושומרון, במרחב הגאוגרפי שאותו ניתן לכנות "המזרח הפרוע".
עם פרסום הידיעה המטלטלת קמו "מומחים" לכל דבר מטעם עצמם וניסו להסביר עד כמה מזיקה הנוכחות הישראלית למרקם היחסים בין שני העמים האוחזים ב"נחלת האבות" מצד אחד או ב"פלשתין הכבושה" מן הצד השני.
אבל אם להודות על האמת סכנת חיים תמיד אורבת לכל היהודים המתגוררים ביהודה ושומרון - ולא רק לטרמפיסטים. מחבלים פלשתינים חדרו לא פעם לתחומי המגורים של יישובים שלווים ורצחו גברים נשים וטף, פגעו למוות בנוסעים שלווים שנסעו לתומם ברכבם הפרטי, הרגו מטיילים תמימי דרך, כאשר מיתווה הפעולה הרצחנית היה השנאה. עכשיו כנראה הגיע תורם של הטרמפיסטים להיות קורבן השנאה.
בעבור מאות אלפי משפחות יהודיות כל שטחי יהודה ושומרון הם הבית. רבבות ילדים ובני נוער נולדו בחבל הארץ הזה, נשוא המחלוקת החריפה בין שני העמים. אבל המרחבים ההרריים האלה הם גם הבית של רבבות התושבים הערביים. וכל אחד מן הצדדים מבין אחרת את המונח "בית". הפלשתינים מדברים על הבית שנגזל והיהודים על המולדת ההיסטורית שאליה חזרו אחרי גלות ממושכת.
איש איש וביתו-מולדתו ומטען הרגשות שהוא נושא בליבו. כל אחד מהעמים הניצים שנות דור על אותה חלקת ארץ היסטורית מנסה למצוא פתרון "צודק" למחלוקת. רבים במחנה הפלשתיני משוכנעים כי רק חיסול אלים של הנוכחות היהודית יפתור את הדילמה. כך מאמינים גם לא מעטים במחנה היהודי. בינתיים אין פתרון והשנאה מתפרעת ומצמיחה אלימות שעוצמתה גוברת.
כל מי שחושב שקיימת דרך הגיונית ומתונה לפתרון - חי באשליה. לצערי, כאשר שני עמים נאבקים מתוך אמונה עמוקה בצדקתם על השליטה באותה חלקת ארץ היסטורית, רק פתרון אחד אפשרי - מלחמה, ומי שינצח במלחמה עקובת הדם הצפויה לנו, הוא יהיה זה שישלוט. ומלחמה לצורך העניין יכולה להיות גם גירוש אל מחוץ לגבולות המדינה של מי שיפסיד במאבק.
ובינתיים? צריך ללמוד לחיות תחת כנפיה הממיתות של השנאה, תוך לימוד והטמעה של דרכי ההתגוננות האפשריות.
אחד ממרחבי העימות האלים הוא מדיניות הטרמפים המקובלת מזה עשרות שנים, בעיקר בקרב הדור הצעיר של המתנחלים, הטוענים כי אין להם ברירה כיוון שמדינת ישראל אינה מפעילה בשטחי המריבה האלה מערכת של תחבורה ציבורית מספקת. אם נצא מתוך הנחה כי מצב זה לא ישתנה, והטרמפיסטים ימשיכו להסתכן ולמצוא לעצמם "סידורי הסעה", דרוש פתרון אחר. אחד הפתרונות האפשריים הוא להבהיר לטרמפיסטים הצעירים כי מותר להם לנסוע בטרמפים רק בקבוצות של 3-4 חברים, כשאחד מהם לפחות נושא נשק חם שלמד ותירגל את הפעלתו כבר מגיל צעיר. כאשר מסתבר לנוסע כלשהו כי הוא הופך ליעד של חטיפה - יש להשיב מלחמה ולא להמשיך לשבת באפס מעשה.
ולהשיב מלחמה לצורך העניין פירושו לירות באויב, החוטף או הנוהג ברכב. נכון כי שיטת פעולה כזו עלולה להוביל את היורה אל בתי המשפט, אך זה סיכון שיש לקחת בחשבון. שהרי עדיף להיכלא על מעשה שעשית מאשר להיחטף או להירצח כיוון שלא עשית מעשה. אילו החטוף שהודיע על החטיפה היה מצויד בנשק שהיה יודע להפעיל - אולי הסיפור היה מתגלגל אחרת.
אני משוכנע שאם אויב רצחני יידע מראש כי הוא עלול להיתקל בתגובת אש אם ינסה לחטוף נוסע יהודי, הוא יצמצם מאוד את פעילותו.
יחד עם כל אלה את האמת יש לומר: האחריות על שלומם של תושבי איו"ש היהודים חייבת להיות מוטלת על ממשלת ישראל. כאשר מקצים מיליארדים לתקציב הביטחון אפשר גם למצוא מספר מיליונים להפעלת מערך היסעים מסודר בעבור אלפי הטרמפיסטים המבקשים להגיע הביתה ולאסור נסיעה בטרמפים אחרי שעת לילה קבועה מראש. ומי שיפר את ההוראה הזו - יעשה זאת על אחריותו.
אסור בשום פנים ואופן להסכים לכך שחיי אדם יהיו נתונים ביד הגורל העיוור.