שונאים את חנין זועבי?

האם יש מצווה לשנוא? את מי יש מצווה לשנוא? האם יש היתר או מצווה לשנוא את חנין זועבי? מתברר שמי שהוא רשע, אמרו חכמים (פסחים קיג, ב) שמצווה לשונאו, שכן האיסור לשנוא הוא כלפי אחיך, היינו מי שנוהג עימך היהודי מנהג אח, שנאמר (ויקרא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", אבל מי שאינו מתנהג עימך כאח אלא מתנכר לך ורודף אותך כי אתה יהודי נאמן לעמו, אין כלפיו איסור שנאה. ומניין למדנו שמצווה לשנוא רשע, שנאמר (משלי ח, יג): "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי". וכן נאמר (תהלים קלט, כא-כב): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי". שני טעמים לשנאה זו: ראשית, רוע מעשי הרשע גורמים להתקוממות פנימית כנגדו. שנית, כדי להביע מחאה כנגד מעשיו הרעים, ואולי מחאה זו תעורר אותו לחזור בתשובה, ולכל הפחות תמנע אחרים מללכת בדרכיו. הרשע הוא זה שעובר עבירות כדי להכעיס. כלומר, זה שבאופן עקרוני ושיטתי פוגע באנשים בכלל וביהודים נאמנים לעמם במיוחד, וגם לאחר שהעירו לו על כך, לא קיבל אלא ממשיך במנהגיו הרעים. כל מה שנכתב עד עתה, נכתב על יהודי שמתנכר לעמו ולאחיו היהודים. חומרה רבה מקל וחומר יש לדון מיהודי שהוא רשע לדין אינו יהודי שהוא רשע, שמחפש אך ורק להרע לעם ישראל. בתוך התופעה של לא יהודים שהם שונאי עם ישראל ומבקשי רעתם בכל דרך, קיים אויב ושמו עמלק. שלוש מצוות בתורה עוסקות בעמלק. הראשונה, מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שנאמר (דברים כה, יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". השנייה, מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו, שנאמר (שם יט): "לא תשכח". השלישית, מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם, שנאמר (שם יט): "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". עמלק הוא כינוי לאישיות ולציבור המהווה את שורש הרע בעולם, שהוא מזדהה לחלוטין עם שנאת ישראל בארץ ובעולם. יש לעם ישראל התמודדות קשה מאוד. אהבת אלוהים לעם היהודי והמגדלור המוסרי היהודי מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם נגד עם ישראל. אין אומה בעולם שנרדפת כפי שהאומה הישראלית נרדפת; מחורבן הבית הראשון והשני, עבור דרך מסעות הצלב, האינקוויזיציה, מאורעות ת"ח ות"ט ועד הפוגרומים בכל העולם והשואה הנוראה שפקדה את עמנו. את כל זה מחולל האויב שהתורה מכנה בכינוי עמלק. מיד לאחר צאתנו ממצרים, עוד לפני שהצלחנו להתגבש ולהתארגן, ללא שום התגרות וסיבה, בא עמלק ותקף אותנו. ואת מי? את העבדים היוצאים לחרות מתוך עבדות ארוכה של מאתים ועשר שנה. עמלק הוא אישיות פרטית וציבורית המבטאת בעצם קיומה את שנאת ישראל, וממילא גם את שנאת התורה ושנאת הרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. וזהו שנאמר (שמות יז, טז): "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". ופירש רש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו". יהודים הם רחמנים בני רחמנים. לכן היה צריך להדגיש להם באופן חריף במיוחד את המצווה לזכור את מעשיה הרעים של אותה אישיות ושמה עמלק ולא לשכוח אותה ולנהוג בה כאויב המסוכן מכל. רק לאחר הניצחון המוחלט על עמלק יכולה להיות שמחה שלמה בעולם. עמלק הוא גם אישיות וגם ציבור שכל תכליתו היא שנאת עם ישראל. עיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על כלל ישראל. וכן אמרו חכמים, שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: תחילה להעמיד להם מלך, לאחר מכן להכרית את זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות להם בית הבחירה (סנהדרין כ, ב). ואף שעיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על הציבור - גם על כל יחיד מישראל מוטלת מצווה זו. ואם הזדמן לפניו עמלקי ויש בכוחו להורגו, ולא הרגו, ביטל מצווה זו (חינוך תרד). כיום נאבד זרעו של עמלק, אולם אם יתברר על אדם שהוא עמלקי ואוחז בדרכם, תהיה מצווה להורגו (ע' קול מבשר ב, מב). אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, מכל מקום אם יקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, פקע ממנו דין עמלק ואין להורגו. ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גנבה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור), איסור אכילת אבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחברו. לפני שיוצאים כנגד עמלק למלחמה, מצווה להציע להם שלום, היינו להציע להם שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ולהיות משועבדים לישראל ולהעלות להם מס. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם. וגם אם ירצו לחזור בהם ולבקש שלום, אין מקבלים אותם, שהואיל וכבר התחילה המלחמה נלחמים בהם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א-ד, כס"מ שם). כך יש לנהוג בחוטפי הנערים ובאישים ובציבור ממנו הם באים.