זרעי הפורענות ושנאת יהודים נזרעו עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת והגיעו לשיאם בפרעות חברון, 24 באוגוסט 1929, כאשר נטבחו באכזריות 67 יהודים חפים מפשע, גברים נשים וטף (שלא עלו על טרמפים) בני קהילה שחיה בחברון כ-400 שנה.
את מורשת השנאה העיוורת ינקו ניניהם הרעיוניים, הטרוריסטים הנפשעים של היום, שהתחנכו באזור המקולל הזה הנגוע בשנאת יהודים מזה יותר מ-100 שנים. הם שחטפו את שלושת הבנים, ושמא עשו בהם חלילה מעשה סביהם.
בימים קודרים שכאלה, ראוי שכל אחד מאתנו יפנים במעמקי ליבו ומוחו כי השנאה הזאת אין לה כל קשר ל"כיבוש" כל שהוא. לא לכיבוש של 1948 (הנכבה) ולא לכיבוש של 1967. לכן אם נסתלק מן השטחים הקרויים "כבושים" האיבה הזאת תרדוף אחרינו עד לתל אביב, הרצליה ורמת השרון.
אותם טרוריסטים נפשעים, אותם חיות אדם שחטפו את שלושת הבנים: אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, הם צאצאיהם של מחריבי ומהרסי גוש עציון ב-1948, רוצחי הל"ה שנטבחו בדרכם להושיע את תושבי הגוש הנצורים. אותו גוש שלוחמי צה"ל גאלו את אדמותיו ב-1967 ועל חורבותיו הוקמו שוב היישובים המשגשגים על אפם ועל חמתם של כל אלה המכנים אותם "שטחים כבושים".
וכדי להוסיף חטא על פשע, שלושת הבנים שנחטפו הם תלמידי "מקור חיים", ישיבה שהוקמה באותו גוש עציון "הכבוש" שתושביו קרויים "
מתנחלים". בעיני שונאינו כולנו "מתנחלים", גם ברמת אביב שהיא שיך מוניס, גם באשקלון שהיא מג'דל, וגם בשכונת מורשה במערב ירושלים שהיא מוסררה.
כדי להתחזק בימים קשים שכאלה, עלינו לזכור היכן היינו ב-1929 ולאן הגענו ב-2014.