הבעיה היא שהרעיונות של קרח מפתים מאד; ראינו את זה בתגובת העם לסוף המיוחד שלו ושל עדתו. והבעיה היותר קשה היא שאימוץ רעיונותיו של קרח, בהכרח ימיט חורבן, היֹה לא תהיה. אומנם זה לגמרי לא פשוט להתמודד עם הרעיונות של קרח, יש בהם הרבה תיחכום, שהרי "קרח פִּקֵחַ היה" וגם צדיק, עד שנפל.
מאז נודעה חטיפת שלושת הנערים בידי טרוריסטים, ימים של מתח עוברים על כולנו. צה"ל יצא לפעולת חיפוש יסודית שאותה, כך נראה, הוא מנצל לניקוי יסודי של השטח מגורמי טירור - מהלך שלעניות דעתי היה צריך להתבצע מזמן, בשוטף - וכולנו עוקבים אחרי הדיווחים על פעילותו בנשימה עצורה. רוב ככל העם עוקב כי הוא חרד לגורלם של החטופים. רוב ככל העם גם מוסיף בתפילות לקב"ה שינחה את כוחות הביטחון בדרך הנכונה להשיב הביתה בשלום את שלושת החטופים. אבל נראה שיש גם מי שהמעקב שלהם אחר הפעילות הביטחונית מלווה ברגשות מסוג אחר, רגשות של אכזבה על המקל שנתקע בגלגלי עגלת תהליך ההידברות עם הערבים וחרדה פן מכאן ואילך המצב רק יחמיר ולא יצליחו עוד לחדש את התהליך הזה. איך אמרה אחת מאלה - הפעלת יותר כוח לא תפתור את הבעיה. נו, כדאי שהיא תספר את זה לסורים ולעירקים.
מניע נסתר למהלך גלוי
מסתבר שהיכולת להבחין בין מציאות לדמיון אינה מובנת מאליה. לפעמים אפילו נראה שבנפש
האדם קיימת נטייה טבעית לערבב בין מציאות לדמיון. וזה לא משהו שהמציאו בדורות האחרונים, כבר בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את התופעה של השלטת משאלות הלב, את הדמיון, על נתוני המציאות ואת התוצאות הקשות של התופעה. זה מתחיל בכך שקורח בוחר בפלגנות, הוא מקים מפלגה והם מתייצבים נגד משה ואהרון ובפיהם טענה (במדבר טז): כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. מן ההקשר נראה שלא הספיק לו המעמד המכובד שכבר היה לו, רצה יותר, ולכן אירגן מפלגה שתסייע לו להגשים את שאיפותיו. אבל בגלוי מה שהוא טוען כלפי משה ואהרון זה שהם מתנשאים על קהל ה', לא אומר מה באמת הוא רוצה. אלא שמשה מזהה את המניע הנסתר ומגיב בהתאם.
מבחן המוות
בשלב ראשון הוא בוחן את עצמו: [ד] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. להתבונן בנפשו שמא יש בו משהו ממה שהטיחו בו, איזו תחושה של התנשאות על מישהו. הוא לא מוצא כלום ואז ממשיך ואומר, אני לא בחרתי להיות מנהיג ואהרון לא לקח לעצמו את הכהונה; כך קבע הקב"ה, ואם יש לכם ויכוח - זה איתו, לא איתנו: [ה] וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. אתם מבקשים להדיח את אהרון מתפקידו, הבה נראה אם זה אפשרי: [ו] זֹאת, עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. [ז] וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי. הגשת קטורת היא מהעבודות הכי נעלות במקדש; בכל פעם עושה את זה כהן אחד בלבד ואתם כולכם רוצים בתפקיד; גשו לעבודה ונראה במי יבחר ה'.
סוף ידוע מראש
עדת קרח נענים לאתגר והם כולם מתייצבים עם מחתות שעליהן קטורת. זה קצת מוזר אחרי שכולם ידעו מה קרה לשני בני אהרון, שמתו כאשר הקריבו קטורת מבלי שצוו עליה. אבל הקבוצה הזאת חיה בדמיון ש"לנו זה לא יקרה" שהם יעצבו את המציאות כרצונם. אבל המציאות מתעקשת להתנהל בהתאם לכללים של עצמה, לא מתחשבת בדמיונות השווא האנושיים. והנה באה התוצאה הצפויה: [לב] וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. [לה] וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת ה'; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת. אבל זה לא נגמר פה. התעמולה עשתה את שלה והיו אנשים שהשתכנעו מהטיעונים של קרח, כנראה גם להם הייתה נטייה לחיות בדמיונות. והתוצאה (פרק יז): [ו] וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם ה'.
לא לומדים מהניסיון
אתם, עם ההתעקשות שלכם להיצמד לדבר ה', למציאות, טענו כלפי משה ואהרון, אתם אשמים במותם של קרח וכל עדתו. כי אם הייתם קצת יותר גמישים, קצת יותר מוכנים לפשרות, הם לא היו מתים. משה ידע שפשרה עם קרח פירושה חורבן לעם ישראל ר"ל, ואלה באים ומאשימים אותו במוות שקרח הביא על עצמו. כי הרי משה נתן לו הזדמנות לסגת והוא התעקש. כעת, ההזדהות שלהם עם קרח מביאה עליהם מגיפה ומשה נחלץ להצילם. ודווקא באותו אמצעי שהמית את עדת קרח, בקטורת: [יא] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם: כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף. [יב] וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם. [יג] וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. מכאן למדים שלא הקטרת המיתה אותם אלא החטא.
החתירה לשוויון
קרח ועדתו שאפו לגדולות, רצו לשרת ככהנים בבית המקדש, להיות הכי קרובים לה' יתברך. ולכאורה, הרי אין ליהודי שאיפה נעלית מזו; עד כדי כך שמשה אומר להם "גם אני רוצה בכך" (רש"י טז, ו) אז מדוע זה נחשב להם לחטא כל כך חמור, עד כדי כך שקרח וכל עדתו נזכרים אצלנו כמופת שלילי מאז ועד בכלל? אלא שגם השאיפות הכי נעלות, אם אינן מתאימות לרצון העליון כפי שהוא מונח לפנינו בתורה הקדושה, אינן יותר מדמיונות שווא מסוכנים. בפרשת פינחס (במדבר כו) התורה מספרת לנו כמו בדרך אגב: [יא] וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ. בפשט זה מסביר את העובדה שצאצאיו שירתו בבית המקדש כמשוררים; במימד הנצחי זה מסביר את מה שקורה אצלנו היום ובכלל. כי הרי לכאורה, מה שמניע את החרדים אצלנו לשלומם של אויבינו, הן שאיפות נעלות לחיים של שלום ושלוווה מתוך שוויון וכבוד הדדי. מה יותר טוב מזה?!
שוני מהותי
בדיוק בזה טעה קרח; הוא ביקש שוויון טכני במקום בו אי-השוויון הוא מהותי. אין שוויון בין כהן ללוי ולישראל. כולם יהודים, שלושתם שייכים ל"ממלכת כהנים" אבל מי שאינו כהן אינו רשאי לעשות עבודה בבית המקדש. נקודה. את התפקידים קבע הקב"ה ולאדם אין שום יכולת לשנות משהו בעניין. בדיוק כמו שאין לנו יכולת להזיז את גבולות היום והלילה, כך אין אנו יכולים להזיז גבולות שבין ישראלים ולווים לכהנים. ובזווית האקטואלית - לא משנה מה נרצה או נחשוב, העובדה היא שאין לנו שום יכולת לשנות את הבחירה של הקב"ה בנו וגם לא את הקשר, שהוא יצר, בינינו ובין ארץ ישראל. מתוך הבנה זו נוכל לזהות את הגורם למכות שניחתות עלינו שוב ושוב בעשורים האחרונים; מרגע שטשטשנו, ולפעמים אפילו מחקנו, את הגבולות בינינו ובין הגויים, חשפנו את עצמנו לכוחות הטבעיים.
שוויון מסוכן
דומני כי רוב מוחלט של העם מתייחס אל טשטוש הגבולות הזה בטווח הדעות שבין 'איום ונורא' ובין 'זו המציאות ואין מה לעשות'. הרוב הזה הוא שמגלה דאגה רבה כל כך לגורלם של הנערים החטופים ומבטא את דאגתו בתוספת של תפילות ופעולות טובות אחרות לזכותם. החלק האחר, שאמנם הוא מיעוט קטן בעם - אולי כמו קרח ועדתו ביחס לכלל העם בזמנו - כמו קרח גם הוא חותר לטשטוש הגבולות מתוך אידיאולוגיה. מבחינתו, אין שום משמעות לחלוקת הפנימית בתוך עם ישראל לכהנים, לויים וישראלים ולפיכך הוא גם לא מסוגל להבין את העובדה שיש הבדל אצלנו בין נער יהודי לנער אחר. חוסר ההבנה הזה מתבטא במישורים שונים ולא נאריך בזה כאן. רק נציין את העובדה שאפילו ההסתייגות שלהם מדבריה של חברת הכנסת המרשעת, מי שבכלל השמיע הסתייגות, זה רק משיקולים טקטיים.
לשמור על הגבולות
הבעיה היא שהרעיונות של קרח מפתים מאד; ראינו את זה בתגובת העם לסוף המיוחד שלו ושל עדתו. והבעיה היותר קשה היא שאימוץ רעיונותיו של קרח, בהכרח ימיט חורבן, היֹה לא תהיה. אומנם זה לגמרי לא פשוט להתמודד עם הרעיונות של קרח, יש בהם הרבה תיחכום, שהרי "קרח פִּקֵחַ היה" וגם צדיק, עד שנפל, אז מהשמים מסייעים לנו בהתמודדות ובמלוא העוצמה. לענ"ד, עיקר הסיוע מתבטא בכך שדואגים לחשוף בפנינו את האמת כפי שהיא בלי כחל וסרק. מאפשרים לנו לראות את המציאות ובכך עוזרים לנו להיפטר מדמיונות השווא. והרי זו הייתה אחת ההוראות הכי אחרונות ששמענו מכ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', ההוראה לפקוח את העיניים. ובאמת, כדי לראות את המציאות כפי שהיא, מה צריך יותר מעיניים פקוחות? הרי דמיונות השווא שולטים בנו בזמן שעינינו עצומות, בשעות שאנחנו ישנים. הגיע הזמן שנתעורר.
חלומות שווא
אצלנו יש אנשים שישנים בעמידה, בהליכה, בכל מצב, גם כשהם מדברים. והם מנסים בכל כוחם לשכנע אותנו שנאמץ לעצמנו כאורח חיים, את חלומותיהם המתוקים. ויש כמובן מי שנוחים להתפתות: מאמינים שאם רק נבליג על ההתגרויות שלהם, אם רק נסכים לסבול עוד קצת, אם רק ניתן להם, בקיצור אם רק נחליש את עצמנו, יבוא שלום סוף-סוף והכל יהיה טוב. הביא הקב"ה את האירועים הסוערים במדינות שסביבנו כדי שנלמד מהמתחולל שם לגבי מה שצפוי לנו כאן אם נתמיד בחתירה להגשמת החלומות. ועם ישראל נענה, למגינת לבם של ההוזים למיניהם; האחדות הפנימית של עם ישראל, שהתגלתה שוב סביב החטופים ומשפחותיהם, מלמדת על המהות האמיתית של עם ישראל, שהוא "עם לבדד ישכון".