בעוד כשבועיים נציין שלוש שנים לפרוץ המחאה החברתית. אין ספק, שהציבור מודע יותר לזכויותיו, ומבין יותר את התרגילים והקומבינות המתנהלים על גבו בתקציב המדינה וברשתות השיווק. אנשים מתאגדים ונאבקים על הזכויות שלהם כמו רמת שכר, תנאיעבודה, מחיה, או על זכויותיו של הכלל כמו למשל, שיזוף בחוף הים, ניקיון פארקים, מנעת זיהום מתחנות הכוח של הסביבה וכו'.
ניתן לומר שרוב המאבקים החברתיים עוסקים בשינוי המצב הקיים, אך לא עוסקים ביישום ההחלטות.
גם כאשר מצליחים לרתום את חברי-הכנסת לחוקק חוקים או תקנות, וגם כאשר מופעל לחץ על בעלי המפעלים, לוקח זמן עד שחוקים\תקנות יוצאים לפועל.
התקציב לא הועבר
בימים אלו ארבע אימהות מחולון יצאו למאבק כנגד תוכניתו של משרד החינוך שלא לפתוח כיתות נוספות ברשויות מבוססות, כך שבכל כיתה יהו 40 תלמידים.
מאבק זה, המכונה "מאבק הסרדינים", הצליח לתפוס בכל רחבי ישראל כי לרובנו יש ילדים במערכת החינוך.
כזכור, בשנת 2008 חוקקה הכנסת חוק לפיו בעת לימודי מקצועות ליבה על הכיתה להתחלק לקבוצות עבודה של 25-20 תלמידים. החוק לא יושם מאחר שמשרד האוצר לא העביר את התקציב הראוי ליישום התוכנית.
בדיון שנערך בוועדת החינוך של הכנסת התחייב שר החינוך הרב
שי פירון כי תוך חצי שנה יביא תוכנית לצמצום מספר התלמידים בכיתות.
אין ספק בכלל שהאזרח חייב להיות יותר מעורב בנעשה במדינתו,ואם ההתפתחות הטכנולוגית יש לו כלים לגרום לכך שייעשה שינוי איפה שרק צריך.