האם יש מקום לקנאות ומעשי נקם?

שִׂנְאָה וְנָקָם

יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן וְאֵין אָשֵׁם בְּטֶרֶם נֶאֱשַׁם

צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְלֹא בְּשֶׁפֶךְ דָּם חִנָּם

אֵין מְחִילָה וְאֵין כַּפָּרָה לַנּוֹטֵל נֶפֶשׁ כְּנָקָם

עַמֶּנוּ מִשִּׂנְאַת חִנָּם נָפַל וּמֵאַהֲבַת חִנָּם קַם

דַּרְגַּת הַשֶּׁפֶל הִיא נְטִילַת חַיֵּי אָדָם

זֹאת "זְכוּת" בִּלְעָדִית לָחָלִיפָה בָּאִסְלָאם

בֶּן אָדָם רְחַק מִקִּנְאָה שִׂנְאָה וְנָקָם

זֹאת תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל עַל רֶגֶל אַחַת כַּךְ נֱֶאַמר

הֵחֵל מִיְּצִיאַת מִצְרַיִם וּבִנְדּוֹד עַמֶּנוּ בַּמִּדְבַר

גָּם בְּפִינְחָס הַכְלָל לֹא הוּפַר וּבַדִּין נִגְמַר

דִּין זִמְרִי וְכָזְבִּי עַל פִּי שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל נִגְזַר

היה דִין והיה דַיָּן הָיָה אָשֵׁם שֶׁנֶּאֱשַׁם

רַק הַתְּקוּפָה שׁוֹנָה לֹא עוֹד מִדְבַר אֵי שָׁם

כֹּל דְּאָלִים גְּבַר קַם וְנוֹטֵל חַיֵּי אָדָם. הקנאה והנקמה אצל עמנו הקנאה והנקמה מולידות שנאה תופעה שלילית טבועה בטבע האדם מלידתו. בבראשית קין קנא בהבל וְהָרָגוֹ. בני יעקב קנאו באחיהם יוסף ובקשו לְהָרְגּוֹ, שאול קנא בדוד וּרְדָּפוֹ לְהָרְגּוֹ. קֹרַח ועדתו קינאו באהרן ובבניו, הסיתו את העם נגדו והם שהוכו. כל המובאות מלמדות כי הקנאה מביאה לרדיפה אחרי אלה אשר בהם מקנאים כדי לְהָרְגַּם או לפגוע בהם. חז"ל מוקיעים את הקנאה כדבר פסול מיסודו, באה פרשת פינחס ואנו בה היחס לקנאה היה שונה חיובי, כי הרי הקב"ה שבח את קנאתו של פינחס, שקנאתו לא הייתה לתועלתו האישית, אלא לקב"ה. כאן פינלס קנה באלה שבמעשיהם בפרהסיה חללו את שם השם. אלה היו: איש ישראל והאישה (בלק כה/ח) (כמו שאומרים בימינו נאסר פרסום שמותיהם) שבהמתתם על-ידי פינחס נעצרה המגפה בישראל שבאה כענישה על שישראל חטא בלכתו אחר אלוהי בַּעַל פְּעוֹר. והנה בפרשת פינחס (איסור פרסום השמות בוטל) נאמרו השמות: ושם איש ישראל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת (עם) הַמִּדְיָנִית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (איש חשוב ומרכזי) ןשם האישה הַמֻּכָּה המדינית כָּזְבִּי בַּת צוּר ראש אֻמּוּת בית אב במדין היא.(כה/יד, טו) הכתוב רצה לומר כי אין מדובר בסתם בני אדם, אלא בבעלי יחוס. כאן המקום לצין כי פינחס הוא בן של בת פוטיאל הוא יתרו כהן מדין - חמיו של משה, אך גם האישה החוטאת, אישה מדינית. עובדה זו הִוְתָּה מאיץ לקנאתו של פינחס, על זה אומר רש"י: השבטים היו מבזים את פינחס: הראיתם בן פוטי זה? שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, קם והרג נשיא מישראל הדגש בפרשה על כי הָחַטָּאִים, זמרי וכזבי עשו את אשר עשו להכעיס ובפרהסיה. דבר זה העלה חמתו של פינחס בקנאו לשם. לא רק שהקנאה כאן היא חיובית, אלא שהקב"ה שבח אותה והעניק לפינחס על קנאתו צל"ש: הנני נותן לו את בריתי שלום.(כה/יג) זה מזכיר לנו דברי חכמים על קנאת הרב בתלמידו ונמצא אוהבו. על קנאת האב בבנו שמשמחת אותו. שתי קְנָאוֹת אלו מוסיפות יֹקרָה לרב ולאב, ואומרים התלמיד עלה על רבו, ורבו אוהבו ואינו מקנא בו. נוהגים להסיט הקנאה שקיימת בנפש האדם מלידתו לאפיק חיובי. על כן אחד המפרשים המאוחרים שדעתו חיובית לקנאה ולנקמה:"השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן".דברים אלה נאמרו ע"י רבנו בחיי, במדבר, פנחס כה. קביעה זו איננה מקובלת כי הַרְשָׁעַת הָחוטא נעשית בבית הדין ובאין נאשם אין אשם, אף אם הוא רשע. העברת התפקיד ממשה ליהושע ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידיך עליו (כז/יח) זו גזרה מן השמים שמשה לא אהב אותה בלשון המעטה, אבל לא משה שׁיַתְרִיס, חלילה, מול הקב"ה על גזרותיו. משה מקים את דבר האלוהים: ויעש משה כאשר (כפי ש-) צוה ה' אותו (כח/כב) האקט הזה מהוה ביצוע הגזרה שגזר הקב"ה על משה שלא יהיה המנהיג שיהא הוא נכנס עם העם לארץ. המדרש מתיחס לדבר זה וקובע כי משה רבנו חש כי נעשה לו עול כפי שזה עולה מניסוח דבריו של משה אל הקב"ה. ועל כך אומר המדרש: משל למלך שראה נערה אחת יתומה ענייה וביקש לישא אותה לו לאשה עלידי כך תהיה מלכה. שלח ותבע אותה. אמרה לי: איני כדאית לינשא למלך. תבע אותה שבע פעמים ולא נענתה לו, אלא שהמלך בשלו לא חדל מלתבוע אותה לעצמו עד שלבסוף נענתה ואחרי בקשות רבות נשמעה לו ונשאה לאשה. לאחר זמן כעס עליה (לא מפנישהיא הכעיסה אתו) ובקש לגרשה. אמרה לו למלך: אני לא בקשתי לינשא לך, אתה בקשת אותי חזור ובקש, אבל כיון שכך גזרת לגרני ולשאת אחרת, אבקש ממך: אל תעשה לזו כשם שעשית לי. והנמשל הוא משה . הקב"ה אמר למשה: ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. (שמות נ/י) אמר לו: גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך (שמות ד/י) ואמר משה: לא איש דברים אנכי. הקב"ה פִּתָּהוּ והלך בשליחות משנעשו כל הנסים והנפלאות על ידיו, התחיל הקב"ה ואומר לו: לא תביאו את הקהל הזה (במדבר כ/יב) אמר לו רִבּוֹנוֹ של עולם, אני לא בקשתי לילך וכן הוא אומר: אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה(דברים ג/כד) ואתה גזרת עלי שלא אכנס, אותו (את יהושע) שייכנס, אל תעשה לו כאשר עשית לי שנאמר: אשר יֵצֶא (יהושע) לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם (במדבר כז/טו,יז) בדברי משה אל הקב"ה על-פי המדרש יש משום קנטור עמוק של משה כלפי הקב"ה כאותה אישה במשל בדברה אל המלך. משה נתקפח לא בגלל משהו עשה אלא בגלל העם שלא היה ראוי, למנהיג כמשה. עוד מפקד בסוף הדרך ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר: שאו ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אֲבּתָם כל יצא צבא בישראל(כו/ב) מה היה צורך בעוד מפקד של בני ישראל?, הלא כבר נפקדו מספר פעמים, אלא שבכל פעם שחטאו בני ישראל, ונענשו ע"י הקב"ה בהמתה או במגפה כלומר במות רבים מן העם באשמת החטאים, פוקדים את מספר הנשארים. כך זה היה בחטא העגל שם נאמר: ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל וכך קרה כשנצמד ישראל לבעל פעור שם מתו במגפה עשרים וארבעה אלף איש. ובפרשת חֻקַּת נאמר וישלח ה' בעם את הנחשים והשרפים וינשכו את העם וַיָּמָת עם רב מישראל. ופרשת המרגלים כאשר באו בטרוניא כלפי משה ואהרן גזר הקב"ה מות על כל דור יוצא מצרים שלא יכנסו לארץ כלומר ימותו במדבר, עד כדי כך שמשה אומר לקב"ה: מה יאמרו הגויים אתה שהוצאת אותם ממצרים מבלתי יְכֹלֶת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם ושחטם במדבר.(שלח לך יד/טז) ובפרשה זו מזכיר לנו את גורל עדת בני קרח שהארץ פתחה פיה ותבלעם. לכן תמיד יש צורך לדעת מה מספר יוצאי צבא הנותרים, או שהמפקד נועד להקמת המשכן והקרבנות היה על הנותרים לתרום לקיום יומיומי של העם במדבר. הפעם המפקד גם לקראת חילופי גברא ולקראת המוכנות להיכנס לארץ כנען בהנהגת יהושע ולהלחם עליה ולכבשה. אין חדש תחת השמש . איך נראים אנו בעינינו ואיך נראים בעיני הגויים איך נראים אנו בעיני הגויים למדנו זאת מדברי בלעם שבא לבקשת בלק לקלל את ישראל ואולץ לברך אותו. וכן בלעם ראה עם חזק יושב בקרב עמים עוינים והוא ערוך לקרב, כאן בלעם תאר את עם ישראל בהזהירו את עמי מואב והאמורי וענענים שידעו כי יש להם מלחמה עם עם מוכן לקרב ובסוף הוא גם ינצח, כי העם מאמין באלוהי ישראל ואלוהי ישראל נתן חסותו עליו באופן שאויב הזומם לחסלו יחוסל. עם ישראל עם מסודר יושב בתחומו חזק ומאמין בכוחו להכות כל אויב וזה מתואר על-ידי בלעם כך: מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב משכנותיך ישראל . ומשנאחז הוא באדמתו וישב בה, בלעם תאר אותו כך: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. זאת למרות בדידותו בעמים בגלל יִחוּדֶנוּ כעם בעל ערכים מוסריים, שלא קימים אצל צריו הקמים עליו, לכן ישראל הינו עם חריג שאין לו בני ברית: עם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוִֹים לא יתחשב. הגויים אינם הגורם המוסרי שיטיפו לו, חי על-פי דברי אלוהים ביד משה על ים סוף: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. (שמות יד, ד): והכונה שה' ילחם לישראל על-ידי כך שישראל ינהל מלחמה מוסרית לא לשם הרג, אלא כדי ישראל יתקיים לעד. ויתקיימו דברי בלעם: לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו. לא בכדי כאשר האויב עושה כל מעשה נתעב שמטרתו לפגוע בקיומו של ישראל, זורע מות במחנהו ואינו מצליח להגשים מאויויו, הנאמרים בריש גלי לעקור את ישראל מן השורש מארצו. ועל כן הוא נעקר כאשר זממו לעשות כך קרה להם. כי כל אחד מבני ובנות עמנו, עומדים על המשמר, לתת בכך לרבים לחוש ביטחון. כל שצריך לשמור על טוהר הנשק שלנו,למרות טומאת נשקם, ולסגל לנו עמידה איתנו, בלי טרוניות, ובעיקר לחדול מן השאלה עד מתי?. שׁוּב נֶאֱלָצִים אָנוּ לְהַרְאוֹת נַחַת זְרוֹעֶנוּ

כִּי שְׁלוֹם בָנֶינוּ וּבְנוּתֶינוּ לְנֶגֶד עֵינֵינוּ

לְפִי הַכְּלָל הַקַם לְהָרְגְּךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגּוֹ

וְנִזָּהֵר מְאֹד לְבַל יְהֵא מִנְהָגֶנוּ כְּמִנְהָגוֹ

וְשׁוּב הִכָּנִי וְהִתְאוֹנֵן וְרַץ לְהִתְלוֹנֵן אַיִן¹

כִּי רַק עִוְרִים שֶׁבָּעַמִּים יִמַּצְאוֹ עֲדַיִן

שֶׁיִּרְאוּ בִּדְמָעוֹת תַּנִּין דֶּחָמָס "סְחוֹרָה"

הֵם יֵלְכוּ לְאוֹרָם וְאָנוּ נֵלֵך לְאוֹר תּוֹרָה

בּרַם יָדוּעַ גָּם שֶׁשָּמְעוּ עַמִּים וְלֹא רָגְזוּ

אַךְ יֵשׁ הַשָּׂשִׂים לְגַנּוֹתֶנוּ יְמַהֲרוּ יֶחְפָּזוּ

בְּרַם אֵין לָשֶׁבֶת בְּחִבּוּק יָדַיִם וּלְחַכּוֹת

נִתֵּן לָהֶם לָחוּשׁ כְּפַרְעֹה עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת.