ההינתקות והמנהרות: החטא ועונשו

ובהמשך נחשף איום הבלהות של המנהרות, שחולל מנוסה המונית. מכלל 370 אוכלוסי קיבוץ ניר-עם, למשל, נותרו 70. כל השאר עקרו צפונה. לא פלא שמתראיין מקיבוצי עוטף עזה, התבטא ביום על נפילת שבעה ממיטב הבנים, ארבעה מהם מירי שהתחולל עם חשיפת המנהרה הראשונה, שאסור לצה"ל ולממשלה לחדול מן המערכה, לפני שיחוסלו כל המנהרות המוליכות לעבר עוטף עזה - וברוב בהלה וחשש מן הזוועה שעלולה לצוץ מתוך הקרקע, הוסיף משפט נורא: "ויהיה המחיר מה שיהיה", שפירושו בעברית מדוברת: תאתרו את כל המנהרות, לא חשוב כמה חיילים יפלו במשימה זו. חברו, חיים ילין, מקיבוץ בארי, התבטא בשפת הפוליטקלי-קורקט בראיון משודר: אסור לסיים את המלחמה מבלי להסיר את איום המנהרות. מתיישבי עוטף עזה, שהכילו ביניהם 'עשבים שוטים' אשר הפגינו בתנועות גוף מגונות מאוד, כלפי נוסעי האוטובוסים שהסיעו את המגורשים בימי הגירוש, לומדים היום בדרך הקשה, כי מי שבורח מן הטרור, הטרור רודף אחריו, ואף עלול להגיע לחדרי השינה וחדרי האוכל שלו. ומי שתוקע סכין של איבה בגבם של שכניו, עלול לחטוף בעצמו את הסכין בגבו, מידי האויב המשותף. ומי שחושב שיקנה את אהדת האויב בהקרבת שכניו למולך 'המאבק נגד אקיבוש', משלם במטבע קשה על התנהגותו הבזויה. עצוב.

נשאלת כמובן השאלה, האם תושבי עוטף עזה לא היו ערים לאפשרות, שעקירת גוש-קטיף תהפוך אותם למטרה אסטרטגית מספר 1 של העזתים צמאי הדם? נראה שהם כן הבינו. מומחי ביטחון ממדרגה ראשונה הזהירו אותם. כך למשל התריע ראש אמ"ן אלוף אהרון זאבי-פרקש בפברואר 2004, שנה וחצי לפני ההינתקות: "נסיגה מעזה תעודד טרור". והרמטכ"ל משה יעלון, מחה: "אם צה"ל לא יהיה בעזה היא תהפוך למחסן נשק ענקי". וגם ראש השב"כ אבי דיכטר טען ש"הנסיגה תגרום אצל הפלשתינים תחושת ניצחון ותעודד טרור". הקיבוצניקים טהורי המצפון והנשק, שמעו את האזהרות, אבל העדיפו להתמכר לכזבים ששיווק השמאל ערב ההינתקות: "ההינתקות מעזה טובה לביטחון" (מכתב 180 אלופים ובכירי מוסד), "ההינתקות אינה גירוש אלא הצלה", (שמעון פרס), "אני רוצה שתדעו: אשקלון ויישובים אחרים לא ייהפכו לקו החזית" (אריאל שרון), "מהלך ההינתקות הכרחי ונכון" (שאול מופז), "ההינתקות היא בעלת משמעות היסטורית להוצאת המדינה מן הבוץ" (בוז'י הרצוג), "אומרים שההינתקות תאיים על ישובים בנגב; עוד לא שמעתי טענה מגוחכת כזו" (מאיר שטרית), "היציאה מעזה רק תחזק את יכולתנו לפגוע בטרוריסטים" (דליה איציק). נחמד ונעים היה להם, להציב בראש שמחתם את המאבק השמאלני נגד 'אקיבוש', ולהצטייר בעיני עצמם ובעיני העולם כאבירי יפייפות נפש וטוהר המצפון, גם במחיר ביטחונם, גם במחיר גירוש אחיהם, חומת המגן האמיתית שלהם, מבתיהם. איך אפשר לשכוח, חברים יקרים, שחברי נירים ונחל עוז וכל האחרים, התייצבו בחדווה, מרגע העלאת רעיון הגירוש הנפשע, מדי יום שישי בצומת כיסופים, והפגינו שם בעד הגירוש? איך אפשר לסלוח לשמאלנים מעוטף עזה שהגיעו מדי שבוע לצומת גומא הסמוכה לכניסה לגוש-קטיף, עם כרזות אוויליות: "שובו בנים לגבולנו", "די לגוש, די לכיבוש", "תחזרו הביתה" וכדומה?

עכשיו, במחיר דמים כבד, נפל האסימון. כמה עצוב. כמה כואב לקרוא מכתב שכתב איש שמאל ושמו יעקב, לח"כ עמרי בר-לב, שטען בכנסת מתוך חוסר אחריות וללא הכרת המצב, כי "ההינתקות הורידה דרמטית את מספר נפגעינו". כתב לו יעקב: "...אני איש שמאל מקיבוץ בעוטף עזה ומצביע העבודה. ככזה אני אומר לך בבירור, שמאז ההינתקות פוטנציאל הפגיעה בנו גבר אלף מונים, שמקדם הפחד בקרב האוכלוסייה נוסק לשמים. כולנו בודקים, כשהאדמה רועדת תחת רגלינו, אם זו רעידת אדמה או פשוט גיחה מהקרקע של גיבורי פלשתין. עליך להפנים שאריאל שרון פשע בהפקרה ביטחונית של הרצועה, הניח מארב אש לסיכויי השלום, ואנחנו נפלנו לתוכו כעיוורים פתאים. יצאנו מעזה - שם נהגנו לערוך קניות ולהשתכשך בים - כפראיירים טיפשים שקונים את כל הקשקושים של שרון ושאר חכמי פורום החווה. הגענו לכך שילדינו מיואשים, מדברים על התאווררות ארוכה בחו"ל". אין לנו עניין לזרות מלח על פצעים, ובוודאי שלא לשמוח חלילה לאידם של יושבי עוטף עזה. אבל זה הזמן להסיק מסקנות, ולהבין ששמחתם של יושבי עוטף עזה על ההינתקות הייתה מישגה קולוסאלי, ושהחלומות באספמיה של 'מחנה אשלום' לגבי יו"ש, עוד עלולים חלילה להפוך את כל הארץ לעוטף עזה מספר 2. ואף שאיננו מבינים את מהלכי שר ההיסטוריה, מתגנב ללב הרהור, שנעשה כאן צדק פואטי, שמיימי, כלפי אלה שהתמכרו מתוך שכרון חושים מטורף ועצימת עיניים, לאסון ההינתקות. איך נאמר במקורותינו? - על דאטפת אטפוך...