יום שישי, שעת צהריים. מטחים כבדים נופלים על ערי הדרום והמרכז. ישראל מודיעה על הישגים משמעותיים בשדה הקרב. הקבינט מתכנס לדיון בהצעה האמריקנית להפסקת אש. יודעי דבר יודעים לספר, עוד לפני כינוס הקבינט, שישנה התנגדות רבה בקרב שרי הקבינט להפסקת אש. יש המרחיקים ומודיעים שאף ראש הממשלה מתנגד למתווה הפסקת אש. אז למה מתכנסים? גם חמאס מצדו מעמיד תנאים שאין סיכוי שישראל תסכים להם. עובדה היא שהם ממשיכים לירות טילים ללא הפסקה. קרי מנסה לרבע את המעגל אך המצרים אינם מתגמשים. ללא מצרים אי-אפשר לעשות כלום, אומרים מקורות יודעי דבר. בסדר, אך הבעיה היא שחמאס אינו מקשיב למצרים. ואם בחמאס עסקינן, סיפרו לנו מומחים שונים שגם אם ההנהגה המדינית של חמאס תסכים להפסקת אש, הרי שההנהגה הצבאית לא ממש תתרגש ותמשיך במלחמה עד הסוף.
לישראל חשובה הפעילות לחיסול מנהרות הטרור, המנהרות האסטרטגיות וחיסול יכולת היצור והירי של חמאס. וכדי לעשות זאת, חייבים לגונן על יחידות ההנדסה שמתקשות לבצע את העבודה מהר כי מעולם לא עסקו בכך. אז בינתיים יורים, בצדק, לכיוון בית ספר של אונר"א בו מסתתרים, לדברי הפלשתינים, אזרחים שנמלטו מפאת הזהרות צה"ל או בגלל שביתם אינו קיים עוד. ישראל טוענת שבית הספר הוא מחסה של חמאס ממנו יורים ללא סוף. אז משיבים אש. 15 אזרחים נהרגים והעולם קולו על הקצה. דובר צה"ל טוען שאין כלל וודאות שטיל ישראלי הוא שגרם למותם של האזרחים, אך צה"ל בודק. בינתיים התמונות בכל העולם גורמות לגל של מחאות בלתי פוסק. אז מה עושים? שוב כפר קנא העזתי? ואם ישראל תיאלץ להפסיק עתה, מה עם המנהרות שלא חוסלו כי, לדידי מומחים, ישנן עדיין עשרות מנהרות כאלה וכדי לחשוף אותן ולהשמידן, יש צורך בלפחות עוד שבועיים-שלושה של מלחמה? בעיה.
נכון שבעורף ישנה תמיכה אדירה בצה"ל ובממשלה, אך בינתיים גילויי האיבה בין מה מכונה שמאל וימין מפחידים. רצח בעיניים. יד איש ברעהו, מטפורית כמובן, אם כי מכות יבשות אינן חסרות. הומניסטים גמורים מאשימים את ממשלת ישראל וצה"ל בפשעי מלחמה, רצח ילדים. מעשה מחריד אך מה עם הילדים שלנו? האם באמת צה"ל מכוון לרצוח ילדים? ממש לא. באמת. האם חמאס הכין את המנהרות המאיימות שמתחת ליישובי הדרום כדי לערוך סיורים לימודיים בישראל? וודאי שלא. רצח, טרור, אבל, דמעות, זו מטרת המנהרות. עובדה זו אינה חשובה דיה להומניסטים. בימין חוגגים, צוהלים ושמחים על חיסולו הקרוב של חמאס, מיטוטו יותר נכון. אין חשיבות לעובדה שלא ניתן להשיג זאת, ואפילו ראש הממשלה לא מעלה על דעתו להורות על כך. אבל בנט וליברמן ואריאל מתעקשים שכן ניתן. הבעיה היא שאם מנסים את דרכם, ואפשר בהחלט לנסות לעשות זאת, יש חשש, לפחות תיאורטי, שאנחנו עלולים להתאכזב כפי שקרה במבצע שלום הגליל שנמשכה רק 18 שנה. הכל התפוצץ לנו בפרצוף.
ועדיין לא הזכרנו את כלי התקשורת. ערוצי הטלוויזיה מקבלים כל יום אורגזמה אינטלקטואלית, אך מיד רואים שהיא מזויפת. אותם מומחים ופרשנים הרצים מאולפן אחד למשנהו ומספרים את אותם סיפורים, ועיתונאים המדקלמים סיסמאות והערכות מופרכות, ואותן תמונות המשודרות בלופ אין סופי, זו נחלת שוכני ציון.
ובינתיים, למרות ניצחונות והישגים כבירים, המלחמה נמשכת, קורבנות נופלים, ואין עוצרים לרגע, עושים חושבים, מפסיקים להתלהם, ומתווים תוכניות ריאליות ולא ריאליטי. הזוי? תלוי את מי שואלים.
כאמור, כל מה שתואר קרה ביום שישי. איזה? זה שלפני שלושה ימים. נצח. מאז אובמה יצא נגד נתניהו לאחר שהרגיש שר החוץ שלו, קרי, שהציע תוכנית אינטי ישראלית, אנטי מצרית, אנטי...נפגע על-ידי נתניהו. מה עושים? הפטריוטים הגדולים מציעים לשלוח את אובמה לעזאזל. בסדר. בינתיים באן-קי-מון, ההוא מהאו"ם מדבר על אסון
הומניטרי בעזה, לכן צריכה ישראל להסכים להפסקת אש הומניטרית. אז ישראל מסכימה, זאת אומרת נתניהו, כי כל השרים מתנגדים, לפחות כלפי חוץ. ובכל זאת, נתניהו מתלבט. תוך כדי יורים ובוכים על האסון ההומניטרי.
טילים ממשיכים לנחות בישראל. בעת כתיבת שורות אלה, 4 הרוגים מפצצת מרגמה, חדירה של מחבלים דרך מנהרת טרור. ישראל מגיבה כפי שביבי הבטיח, וממשיך להבטיח גם במסיבת העיתונאים מתרחשת ממש עתה, כשאני כותב. שום מסר חדש אלא אותם משפטים מתחילת המבצע. אבל המצב קשה, חמאס יורה ולא תאמינו, חילופי האש הללו עוד עלולים לדרדר את ישראל ועזה למלחמה! מסוכן!.