שוב יוצאים עכברי שיח השלום המדומיין מחוריהם במטרה לחזור לשטיפת המוח האנכרוניסטית שקדמה למבצע האחרון, בעניין הצורך בהסדר מדיני "כפתרון יחיד" לבעיה הישראלית-פלשתינית. במצב הקיים אין לכך כל אחיזה במציאות, אבל אם מנסים למחזר רעיונות, צריך שהחידוש יהיה רחב-יריעה ויחול גם על כללי-היסוד שאת חלקם רבים בתוכנו שכחו כנראה כבר מזמן.
לרעיונות ההסדר המדיני, מצורפים כיום פנלים מוזמנים בתקשורת הויזואלית, וראיונות מתוכננים בתקשורת הכתובה, שהם חלק מהגל החדש של הניסיון לסתום פיות של "ימנים" וקיצונים", שהשתחררו מדי מנטל השיח הפוסט-ציוני. ואכן, בשיח הרשתות החברתיות ובהתבטאויות באינטרנט מסתמן גל של חוסר סבלנות וחוסר סובלנות לעליונות המתחסדת של שליטי אמצעי התקשורת הממוסדת.
זו התפתחות מבורכת ויש לעודדה.
הרשתות החברתיות פותחות אופציות למי שאינם נמנים על המילייה הקבוע של התקשורת הממוסדת, להביע דעות ועמדות שאינם "לרוחו" של הממסד התקשורתי, מי שמקיים אותו ומי שמממן אותו. בדברים החופשיים ברשת, יתכנו כאן ושם חריגות ופריצות גדר, אבל כאלה, לפעמים בצורה מתוחכמת יותר, קיימים גם בתקשורת הממוסדת.
חרף "סטיות-נורמה" אלה, תהליכי היסוד חיוביים ומצביעים על סלידה משטיפת המוח הממוסדת וחוסר סבלנות וסובלנות להטפות המוסר של בוגרי "אתנה בחרתנו" בשמאל הציוני ועוד יותר בשמאל האנטי-ציוני. לא פחות מכך מסתמנת סלידה מהרצון "להבין" את הערבים המתפרעים במקומותינו, ו"מהצורך הכפייתי-מצפוני" לגנות את היהודים המחזירים להם כגמולם, כאילו אין קשר בין הדברים. בשיח המתפתח סביב צדקנות מאוסה זו, שולט מוטיב המסכנות הערבית והצורך להבין את מעמדם המיוחד של ערביי ישראל - שקר וכזב.
כאשר אתה בוחן את הציבור הערבי ומשך הזמן בו הוא חי בישראל כאזרחים חופשיים (אחרי שבוטל באמצע שנות החמישים המימשל הצבאי), מול קבוצות אוכלוסייה אחרות כגון עולי בריה"מ לשעבר, שחלקם הקטן הגיע לכאן בשנות ה-70 ורובם בשנות ה-90, או עולי אתיופיה שהגיעו מאוחר יותר, אתה רואה ללא מחקרים סוציולוגיים מפולפלים היכן הבעיה.
מעולם לא נרדפו ערבים בישראל רק על שום היותם ערבים, חרף המלחמה המתמשכת מול העולם הערבי ונסיונותיו להכחיד את המדינה היהודית. אבל מעולם לא הפנימו ערביי ישראל עובדה בל-תאמן זו. ותחת שימקדו עצמם בפתרון הבעיות הקהילתיות שלהם וילחמו למען שוויון אישי מלא, שאותו הם יכולים להשיג בנקל ובסיוע משמעותי של הרוב היהודי, הם עוסקים בניסיון לשנות את מדינת היהודים למדינת "כל אזרחיה", ובהתרסות כלפי הציבור היהודי בכל עימות שנובע מהתגרות ערבית, על שישראל מכה באחיהם שמעבר לגבול... .
השיטה הזו מיצתה את עצמה. מעכשיו הם צריכים לעשות חשבון נפש אמיתי, והמבצע האחרון חידד זאת היטב. במקום שהשמאל הקיצוני ינסה לחנך את הציבור היהודי שרובו המכריע מרוסן מאוד כבר שישים שנה ויותר, יתחיל להסביר לערבים, אם הוא עדיין זוכר את היסודות הציוניים ומסוגל להסבירם, שלא זה הדרך.
לציבור הישראלי הבריא בנפשו נמאס להבין, נמאס להבליג, נמאס להתחשב, נמאס לשתוק, ונמאס לסור לפקודתם של "אבירי זכויות האדם" ו"מלכי המוסר הכפול". אין זה מעניין את הציבור כשערבי מרגיש את עצמו מקופח, אם תחושה זו מייצרת רצח יהודים, בין אם עובדתית הוא צודק ובין אם לאו. אין זה מעניין את הציבור אם הוא כואב את סבל "אחיו" בעזה שאותו מחולל למעשה החמאס, אם הדבר מצדיק בעיניו ירי ללא אבחנה על אוכלוסייה אזרחית בישראל. אין זה מעניין אנשים נורמליים אם לא סדרו לו ביוב או כביש בעיר מגוריו, כאשר בעיית הביוב משמשת תירוץ להתפרעות ח"כים ערביים בכנסת, תהלוכות הסתה נגד ישראל בישובים ערביים, וצהלות שמחה על נפילת חיילים ישראלים בעזה -
כל הדברים הללו חייבים להיפסק.
הפוסט-ציונים ומשרתי אדונים זרים בשכר ובלי שכר, חוזרים לסורם בכסות כזו או אחרת ובשירותו של גורמים מזוהים ובלתי מזוהים. הם חוזרים למקורות שלהם לאחר שהורידו פרופיל בימי הלחימה והעמידו פנים של חוזרים בתשובה אם לא באופן מלא אזי באופן חלקי. והנה, רק הושגה הסתמנה הפסקת אש, והם חוזרים לסורם. ומשום שכך, הגיע הזמן שגם הציונים יחזרו למקורות שלהם. ומקורות אלה ביסודם כוללים את התובנות הבאות:
- מדינת ישראל אינה מכירה בשיח הנכבה, ואינה רואה עצמה אחראית בשום אופן וצורה להחלטות הערביות שלא להכיר במדינת לאום יהודי בארץ ישראל, לניסיון לכלותה באמצעים צבאיים עוד לפני שקמה, מיד לאחר שקמה ומאז ועד היום, ולתוצאות שהניבו ניסיונות אלה בעבר או לתוצאות שיניבו אם יחזרו על עצמם בעתיד.
- מדינת ישראל היא יצירתה התרבותית-לאומית של התנועה הציונית. זהותה של מדינת ישראל הוגדרה בעת הקמתה, באמצעות מגילת העצמאות. מגילה זו שרירה ועומדת עד אשר תוחלף בחוקה שלימה. חוקי-יסוד הם תחליף ביניים אבל לא חוקה ואין לגזור מהם גזירות משפטיות בנושאים שלא הוגדרו בהם במפורש.
- אזרחי ישראל, בין אם נולדו בשטחים שהם כיום בריבונות או בשליטה בלעדית של ישראל ובין אם נולדו במקום אחר, הם אזרחים מתוקף חוקי מדינת ישראל ומתוקף סמכותה הריבונית, ואינם קשורים להיסטוריה של האימפריות הזרות ששלטו בעבר בחלק ארץ זה. אזרחות היא זכות אישית ואינה ניתנת להעברה בכל דרך שהיא. אזרחות אינה חובה, היא זכות, שנלוות אליה חובות אזרחיות. זכויות יסוד אינן מותנות בקיום חובות - יסוד אבל המעמד המשפטי של זכויות וחובות הוא אותו מעמד משפטי.
- אזרחים ישראלים חייבים בנאמנות למדינת ישראל. נאמנות משמעותה היסודית היא המנעות ממעשים שיש בהם כוונה לפגוע במדינה, במוסדותיה, במעמדה, בתדמיתה ובאורחות החיים הסדירים בה. חובת הנאמנות מתקיימת ללא קשר לעובדת היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי; ונגזרת מתוקף היותם של יחידים אזרחי המדינה. בנאמנות חייבים כל האזרחים ללא יוצאים מן הכלל. אזרח יכול לוותר מרצונו על אזרחותו, הוא אינו יכול להשאר אזרח ולוותר מרצונו על נאמנותו.
- מדינת ישראל מוגדרת כמדינת הלאום היהודי ואינה מתירה לאף אזרח לפעול לשינוי הוויה זו, שביסודה מובנית התפיסה שברמה הפרטית כל אזרח רשאי לדבוק באמונותיו, מינהגיו ושפתו, וברמה הציבורית ממלכתית תעדיף המדינה כעניין של עקרון מוביל ומיושם ככל שהדבר אפשרי מבחינה מעשית, את התרבות, המסורת, השפה והמינהגים היהודיים כדפוסי ההתנהלות הממלכתיים. אזרח שאינו מקבל עובדת-יסוד זו אינו יכול להשאר אזרח מדינת ישראל.
- ברמת זכויות הפרט, כל האזרחים שווים, זכאים ליחס שווה, חופשיים לנהל את חייהם במסגרת חוקי המדינה (וכשתהיה חוקה, בכפוף לה) וחייבים באותן חובות חוקיות.
- ישראל אינה אחראית ולא תהייה אחראית בשום צורה ואופן למתרחש מחוץ לתחומי הריבונות והשליטה המלאות שלה.
- בני מיעוטים בישראל שקיבלו בה אזרחות, זכאים לכל הזכויות האזרחיות וחייבים בכל החובות האזרחיות החלות על יהודים.
- ישראל תפעל בכל עת להביא לזהות מלאה את מצב יישום שוויון הזכויות והחובות של כלל ציבור האזרחים, ככל שאלה נובעים או נגזרים מהממסדים והגופים השלטוניים של המדינה.
- ישראל מוכנה להסדרים מדיניים עם שכנותיה בכל עת. הסדרים אלה חייבים לנבוע ממשא-ומתן מדיני-משפטי ישיר בין הצדדים, ללא תנאים מוקדמים וללא שימוש באלימות. הסדרים אלה יהיו מושתתים על "עקרון ההדדיות". פרושו של עקרון זה הוא ששני הצדדים מתחילים את המו"מ מתוך הכרה בשוויון מעמדו של הצד השני לגבי כל סוגיה במו"מ1.
- ישראל שומרת לעצמה זכות מלאה להגנה עצמית, וזכות זו גוברת על כל אמנה, הסכם או שותפות בינלאומית עליה חתומה ישראל או בה היא משתתפת כיום או בעתיד. בכל מקום שיש ספק לגבי מידת בהירותה או קדימותה של אמירה זו, יפעלו מוסדות המדינה להסדיר תיקון או שינוי שישקפו זאת באופן חד-ערכי. זכות ההגנה העצמית היא גם חובתה הראשונה במעלה של ישראל לאזרחיה, ותנחה תמיד את מדיניות הביטחון הלאומי שלה.