הסכם אוסלו, אף שהופר, הוא עדין ההסכם היחיד הקיים הממסד סביבו אתה היחסים הקיימים והנמשכים, בין רשויות מדינת ישראל לרשות הפלשתינית המוכרת. חשיבותו החברתית התודעתית ההיסטורית של הסכם אוסלו היא בכך שהוא חשף בפני החברה הישראלית וחשף לעולם, את המציאות החברתית כפי שהיא, ואת הפערים הקיימים בין שתי החברות המתעמתות. החברה הפלשתינית התפצלה בפועל כתוצאה ישירה מההסכם, והוכיחה לישראל ולעולם שהיא אינה בשלה כדי להגיע לסיום הסכסוך, בעיקר משום שהשאיפה העיקרית שלה היא יותר לאומית איסלאמית ופחות לאומית פלשתינית.
החברה הפלשתינית חשה, שכאשר תעדיף את הלאומיות פלשתינית, תאבד את האהדה והתמיכה של מרבית העולם האיסלאמי. הפלשתינים חשים שבמידה רבה שהם מסמלים במאבקם ובקורבנם, את מאבק התרבויות המתנהל בין המערב הכופר והמאיים, לאיסלאם הנאור. יש לסמל הזה מגוון של דיבידנדים כלכליים פרטיים כלליים ומוסריים ממשיים, והם אינם מוכנים עדין לוותר עליהם.
לחברה הישראלית לעומת זה, גרמה עצירתו של הסכם אוסלו, להתפכחות מאשליות באשר לעוצמת הנכונות והרצון האמיתיים שיש לחברה הפלשתינית "לחצות את הרוביקון". תוצאות תהליך אוסלו הבהירו לחברה הישראלית שיגבה ממנה מחיר פנימי כבד מאוד בדרך להגעה להסדר. מחיר שספק אם כדאי לשלמו בשלב כזה ובעת הזאת, כאשר הפלשתינים עצמם עדין רחוקים מהתקרבות מקבילה להסדר. לכן מתהווה בשנים האחרונות היפוך מגמה בחברה הישראלית בכוון העדפה והתמקדות בצרכי החברה הישראלית. לתומכי רוח הפשרה, השמאל בישראל, נגרמה אכזבה מהעדר נכונות פלשתינית מקבילה, והם נעשו ספקנים בעיקר בנכונות העיתוי הזה להתקדמות להסדר. זה מתבטא בהנמכת רמת הנוכחות השמאלית בשיח התקשורתי והחברתי והפוליטי בחברה.
שכול "ראוי"
המבצע הזה חשף שינוי מגמה ברור בכוון של לאומיות ואחדות, שלרוב נחשפות לעין בעיתות איום לחימה והקרבה. כמו שקרה כבר בעבר, סמלי המלחמה הזאת כבר מונצחים בדמותם של הלוחמים הנועזים המקריבים את חייהם, שמהוים דוגמה ומופת בגבורתם, ובמשפחותיהם המוכות והכואבות, שנרתמות להנציחם, שמתעלות מעל כאבם, כדי להוות דוגמה ומופת לשכול ישראלי "ראוי" חזק ומכובד.
אנו חוזים עתה בצמיחתה של אליטה ישראלית חדשה, לאומית מאמינה ונחושה, בדומה לדור הפלמ"ח שהונצח בשעתו כמקים המדינה כמגש הכסף שלה, כך עתה, דור הכיפות הסרוגות יונצח בתודעה הלאומית כמוביל הרוח בחברה במלחמת צוק איתן. כדור שבגבורתו אמונתו ונחישותו הביס את רוח הנכאים האינדיוידואלית המפצלת והשיב לאומה את רוח הלאומיות הגאה והמאחדת.
זה התפרץ בחטיפת ורצח שלושת הנערים, שהם הוריהם וסביבתם "סייעו" בעקיפין ובלי כל כוונה להצלחתה, בהתעלמותם מהמציאות המאימת, בהתנהגותם "היהירה והמופקרת" ובחזונם היומרני להוות "ראש החץ" הלאומי (כמו הפלמ"ח בשעתו)
זה מתבטא בברור, באופן שבו נהגו הנערים, הסתכנו ושילמו בחייהם, לפני החטיפה ובעיתה, ומעל לכל באופן השונה ומלא העוצמה בו הגיבו ההורים, בעת החיפושים ולאחר מציאת הגופות. עוצמה מוקרנת שמזמן נעלמה מהוויתנו.
זה המשיך והתגבר במלחמת "צוק איתן" בעיקר עם הכניסה הקרקעית, בטרגדיות הלחימה שנחשפו בתקשורת, שחלקן יכלו להמנע בניהול פקודי טקטי נכון של הכוחות. קולות הזעם שהחלו להשמע, נגד הרשלנות הפיקודית ששוב גבתה מחיר, הובלעו על-ידי המדווחים מהחזית והפרשנים בעורף, שהפעם נסחפו "ברוח הלאומית" והתגייסו להרמת המורל הלאומי בעת הלחימה. כך התהוותה הדינמיקה שחשפה ואולי אף הבליטה את מוצאם ושייכותם החברתית של הלוחמים ההרוגים. מערכת תקשורתית "שששה" לעסוק בעוצמה האיכותית שהפגינו ההורים והמשפחות היחודיות האלה, לפחות כלפי חוץ. נראה בעליל, מאחר שלמרביתם רקע חברתי דומה, שישנה כאן התגייסות קבוצתית לגיטימית שלהם, להובלת שינוי בהלכי הרוח "השמאלניים האישיים "מפלגים" ששרו בעם, להלכי רוח לאומיים מאחדים.
מיותר ויותר לוחמים מפקדי שטח נשמע הטיעון הנכון והתמים לכאורה, שיעודם של חיילים להקריב את חייהם, כדי להגן על האזרחים, ולא הפוך! כפי שהיה כביכול כאשר העורף ספג טילים וקורבנות והצבא נח בשקט על זרי דפנה מדומים. הגישה אכן תמימה, משום שהיא מתעלמת משתי עובדות מפוכחות של המציאות: האחת, שהממשלה וצה"ל בחרו מראש באסטרטגיה של מגננה ספיגה והכלה, ראה פיתוח כיפת ברזל וכל מעטפת ההגנה נגד טילים, והתעקשות משרד הביטחון וצה"ל לשלוט לבדו על פיקוד העורף. והשנייה, התעלמות מעובדת מציאות נוספת, של תהליך ניהול וקבלת החלטות בעייתי בממשלה ובמטכ"ל, שבכרח גרר לפעולות מוטעות ולקורבנות מיותרים מבין הלוחמים. הביקורת "חסרת התוחלת" המידית הזאת, הושארה הפעם מאחור לימים שתהפוך ללא רלוונטית.
לפחות כרגע מסתמן שהמנצח החברתי התודעתי הגדול של המלחמה הזאת הוא ציבור חובשי הכיפות הסרוגות, בתוך ישראל ובעיקר ביו"ש. אלה בחברה, שיש מאחריהם מטרה לאומית אסטרטגית, שנאבקים בכל כוחם לקבל מחדש את הלגיטימציה החברתית שאיבדו בעקבות רצח רבין, ובאמצעות ההקרבה והעמידת המופת הזאת, יוחזרו להיות חלק מעם ישראל, ויותר מכך! חלק אליטיסטי, שעם ישראל יחוש חייב לו! זאת מגמה חיובית משמעותית מבחינתם במאבקם הפוליטי לשמר את יו"ש ואת עצמם כחלק ממדינת ישראל.