ההגינות לא יותר מהגינות, תובעת כי ניזהר זהירות מרובה מפני שינוי המציאות באמצעות הגדרתה. המציאות היהודית הישראלית היא ציונית לעילא. משתקפת בה האמונה כי הבסיס הקיומי של העם היהודי בדורנו, באשר הוא, בארץ או בפזורה, הוא שיבת ציון, כי כל איום על איתנותה של תשתית הקיום הזה מצדיקה גיוס כללי של אוכלוסי ישראל לסיכול האיום הזה, כי איש לאחיו, אם גם אינו אחיו לכל הדעות, לכל האמונות, ולכל האיזמים החברתיים הכלכליים - אומר חזק, כי התמיכה ההדדית יונקת ממקור יצר החיים הנקווה בלבבות כולם.
הסולידריות הזאת אינה מבטלת ואינה מתכוונת לבטל את המחלוקות החורשות את הארץ תלמים תלמים. אין מחלוקת חלילה על עצם הקיום.
אין פוסט ציונות הרואה בתנועה הציונית מפגן קולוניאליסטי הנשען על כריתת גט מן הישות האוניברסאלית ורצף אלים של אי-צדק מתודלק אדים לאומניים. לא באוכלוסי ישראל, גם אם אינטלקטואלים המפוררים תמיד קצת סלע לקצת חצץ וגם אם חוזים הוזים חלומות של מלכות ממרתפיהם, חיים בתוכנו. אלה גם אלה אינם יכולים לעורר יותר מסקרנות. המחלוקות החורשות את הארץ אינן אסטרטגיות. הן טקטיות. הן מחפשות כל אחת בהן את הדרך היותר יעילה והיותר מבטיחה לקיים את ישראל כתשובה האחת לאתגר שעמי העולם הציבו דור אחר דור על עצם הקיום של אומה יהודית בארצה.
בעניינו קראנו לתובעי הכרעה במחלוקות האלה 'ימין' או 'שמאל' או 'משיחיים' או 'ריאליסטים', או, עכשיו, גם 'ציונים ופוסט ציונים', ובחיפזון שאין עימו לא הגינות ואף לא חוכמה, יצרנו בהגדרותינו מציאות מדומה.
מאז עומדי על דעתי בארץ הזאת כינסה סכנה בחוץ את כל האומה כולה בפנים לפונדק של הזדהות סוחפת אחת. יום לפני ויום אחרי, פתחו הכל שולחנות מריבה במקום שלהם והוקיעו זה את העצה של 'כולה שלי' וזה את העצה של 'יחלוקו', אלה את 'עם לבדד ישכון' ואלה את 'חסד לאומים חטאת' והעמידו קלפיות ואף לא אחת מהן תפחה לכלל קלפי מכרעת;
והעם הציוני הזה לעילא, עודנו חורש את הארץ הזאת מחלוקות מחלוקות שכולן טקטיות ואף לא אחת מהן אסטרטגית וכולן ספוגות ציונות אחת היודעת ידוע היטב, בחושיה כשהיא שוכחת רגע, ובמודעותה שאינה צריכה שיעירוה, כי אין בארץ הזאת אלא אומה יהודית ציונית אחת המחפשת יחדיו, גם במחלוקת, בין שלטי הדרכים שכולם תכלת לבן את השלט המתחבא המורה חץ כיוון אל המשעול הצר תמיד ההולך אל מחוז החפץ.