בשבת שעברה גדשו את בתי הכנסת חיילי סדיר, קבע ומילואים, שזכו להתרעננות בחיק המשפחה, או לשחרור 'בינתיים'. רבים מהם ברכו הגומל ונענו בהד נרגש משותפי צרה ושמחה. יש קהילות שערכו קידושא רבה או זוטא לצליחת המאורעות בשלום והשמפניה נמזגה. ואני הקטן (כסב לנכדים משרתים 'מעבר לגדר') נבוך ומסתייג. ואפרש היסוסיי;
ראשית, המערכה טרם נגמרה! "ארבעה צריכים להודות" [ברכות נד,ב] אך רק "כשיוצאין מן הסכנה" [רש"י שם], ולא בכל ושלב. כך בהולכי מדבריות וכך בחולה, וכך גם משוחררי מלחמה ימתינו ל'סוף הדרך'. חייל סדיר, גם אם הוסג מן הזירה, עדין הוא זמין למערכה שלא תמה. גם איש מילואים ששוחרר 'בינתיים', לדעתי אין מקום לברכת הגומל 'לכבוד השחרור' כאשר המערכה הלאומית בעיצומה. אכן, פצוע שהחלים מברך ככל "חולה שנתרפא", וכן יש מקום לברך מי שראה את המוות בעיניו, כגון "שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור או שעמד עליו אריה לטורפו" [לשון השו"ע או"ח ריט,ט]. אך אני חש טעם לפגם בברכת הגומל ע"י רבבת חיילים המברכים על 'שחרורם' האישי, כאשר חבריהם נותרו בקו החזית הלאומית, וטרם הוכרז על סיום המערכה.
יתר על כן, 'חגיגות' אישיות וקהילתיות פוגעות במוראל ומקהות את המוטיבציה הלאומית. אחרי ה'קידוש' הגיבורים עייפים ונוטים לנוח על זרי הדפנה. 'שמפניה' קבוצתית באמצע המסע פוגעת בכושר ההתמדה, ולדעתי גם ברכות 'הגומל', לעת הזו.