רבים אינם יודעים כי במדינת ישראל קיים חוק שנחקק עוד בראשית הקמת המדינה בשנת 1953 המחייב כל גוף או אפילו אדם פרטי, המוציא לאור פרסום כלשהו בישראל, מעל 50 עותקים ויותר, למסור חינם לספריה הלאומית שני עותקים ממנו בתוך חודש מיום הוצאתו.
החוק חל הן על פרסומי דפוס כמו ספרים, עיתונים, חוברות, עלונים או דברי דפוס אחרים והן על פרסומים "דיגיטליים" שאינם מודפסים על הנייר כגון: תקליטורים, קלטות צפייה ושמע, אוספי תמונות, צילומים ועוד.
החוק לא חל על רשימות, מחירים, קטלוגים מסחריים וחומר פרסומי, פרסום שנמסר רק לקבוצה סגורה כגון חוג מכרים או קרובי משפחה. אם מאוחר יותר יופץ הפרסום לציבור הרחב, תחול החובה עליו.
אי מסירת עותקים היא עבירה פלילית
אי מסירת עותקים היא עבירה פלילית. החוק מטיל קנס על מי שאינו מוסר עותקים כנדרש. הרעיון מאחורי החוק נכון וראוי: לשמר את הפרסומים לדורות הבאים כתיעוד של התרבות הישראלית ולדאוג לכך שיהיו זמינים לציבור גם שנים רבות אחרי שאזלו מן השוק. אך דומה שרוב רובו של הציבור לא יודע על קיומו וברור שלא ישלח עותקים גם אם החוק מחייבו לעשותו כן.
אחריות למילוי החוק
חובת המסירה חלה על המוציא לאור בין אם הוא גוף מסחרי, מוסד ציבורי או אדם פרטי. אם למוציא לאור או למפיק אין כתובת בישראל, חובת המסירה עוברת אל המדפיס, ואחריו אל בעל זכויות היוצרים - אם יש להם כתובת בישראל.
על אכיפת החוק והטיפול ממונה מחלקה מיוחדת בספריה הלאומית בירושלים בשם מדור עותקי חובה. אל כתובת מחלקה זו בבניין הספרייה בגבעת רם מחויבים להישלח העותקים, מי בדואר, מי באמצעות שליח ומי באמצעות המחשב (קבצים דיגיטליים). הוצאות המשלוח הם על חשבון המוציאים לאור אנשי המחלקה קולטים את העותקים ומבצעים רישום בקטלוג הספרייה ובקטלוג הבינלאומי oclc.
עותק אחד מכל פרסום מועבר לאולמות הקריאה של הספרייה לעיון הציבור. השני, נשמר כגיבוי לדורות. מוסרי העותקים מקבלים מהספרייה הלאומית אישור רשמי על מסירת העותקים. חלק מן הפרסומים, כגון עיתונים יומיים, נשמרים בהעתקי צילום (בדרך-כלל מיקרופילם), הספרייה הלאומית מאפשרת לציבור לעיין בהם באמצעות מִכשור מתאים. יודגש כי עותקי החובה אינם ניתנים להשאלה.
עד כמה נאכף חוק זה?
עד כמה נאכף חוק לא ידוע זה? מה אחוז שיעור מוסרי העותקים מכלל המחויבים לעשות כן? האם הוגש כתב אישום במשך השנים מאז נחקק נגד העוברים עליו?
שאלות אלה ואחרות הפניתי לדוד הנגבי מנהל מחלקת (מדור) עותקי חובה בספריה הלאומית בירושלים. אומר לי הנגבי: "להערכתי כ-90% מוסרים בסופו של דבר את העותקים לספריה הלאומית, אם כי יש גופים, כולל הוצאות ספרים, שלא מעבירים את העותקים תוך 30 יום כפי שקובע החוק, אלא בהמשך, במהלך השנה".
מוסיף הנגבי: "אנחנו פתחנו בהליכים משפטיים נגד כמה גופים שלא מסרו העתקים כנדרש", אולם לא פירט באילו גופים מדובר ואלה עונשים הוטלו על העוברים על חוק זה.
אני סבור שהערכה של דוד הנגבי לגבי כך שכ-90% מוסרים עותקי חובה לספריה הלאומית היא אופטימית מדי, ושיעור מוסרי העותקים נמוך יותר. חשוב להדגיש רבים המחויבים למסור עותקים על-פי החוק אינם יודעים כלל שקיים חוק כזה.
האם מופעלת צנזורה על קבלת הפרסומים?
האם מופעלת צנזורה על קבלת הפרסומים הנמסרים במסגרת החוק? האם מקבלת ושומרת הספריה את כל העותקים הנשלחים אליה? האם יש מצב שמופעל שיפוט ערכי, איכותי וכיוצא בזה?
וזו הודעה רשמית של הספרייה בעניין זה.
"הספריה הלאומית מקבלת את הפרסומים הנמסרים במסגרת החוק "ללא הבדל שפה, פורמט, נושא או איכות והיא לא מפעילה שיפוט ערכי או אידיאולוגי. בנוסף, העובדה שהספריה מקבלת את הפרסומים ואינה רוכשת אותם, מנטרלת אילוצים כספיים שהיו עלולים להכתיב בחירת כותרים מסוימים ופסילתם של אחרים".
עיינתי בנוסח החוק ששמו הרשמי חוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים), התשס"א-2000. או: חוק הספרייה הלאומית, התשס"ח-2007, ממנו אתה למד למשל, שקיבוץ או מושב המוציא עלון ומפיץ בקרב חבריו מחויב גם הוא לשלוח שני עותקים לספריה הלאומית. כמה קיבוצים שולחים את עלוני הקיבוץ לספריה הלאומית? זה באמת נתון מעניין שלא ידוע לי. על-פי נוסח החוק היבש, גם עלוני בית-ספר או תנועת נוער המופצים מעל 50 עותקים ומגיעים לציבור מחויבים להישלח בשני עותקים לספריה הלאומית.
בשיחתי עם דוד הנגבי אני מעיר לו כי רוב הציבור לא יודע על החוק המחייב מסירת העתקים לספריה הלאומית. וראוי שהספריה הלאומית תצא במבצע הסברה ארצי שתיידע הציבור על חוק זה.
נכון, זה יטיל עומס רב יותר על אנשי הספריה הלאומית, אבל לפעמים עלון נידח בירוחם או במגדל העמק עשויים לכלול חומרים מרתקים ומעשירים מעניינים לא פחות ממאמר אקדמי שחבל שהציבור והדורות הבאים יפספסו אותם.