בהשראת המנהיגות הערבית הפוליטית והמקומית, התפתחה בהדרגה מציאות שבה עוסקים יותר ויותר גורמים במגזר בהאשמת המדינה באפליתו בצדק או שלא בצדק, כאן האמת כבר אינה חשובה, כאן חשוב הנרטיב, מדומיין ככל שיהיה - כשהאשמה זו משמשת תירוץ להתבדלות גדלה והולכת. ההאשמות שהתחילו על-רקע חברתי-כלכלי, נווטו עד מהרה לבידול על-רקע פוליטי-לאומי-אתני, בגלל הקצנת המגזר.
ובמקום לעסוק בביטול האפליה ככל שהיא קיימת, פיתח המגזר הערבי "תורת קיום בצוותא" שבה הוא מחזיק באזרחות ישראלית כי זה נוח, ובמקביל הוא משתמט מקיום חובות אזרח במדינת ישראל, בטענה שהוא רוצה באזרחות של מדינה שהגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית אבל אינו מרגיש חלק ממנה ולכן הוא רשאי וזכאי:
א. להזדהות עם אויביה, ב. לחתור תחתיה במטרה לשנות את אופייה, ג. להתבדל מעשית וטריטוריאלית כהכנה ליום שבו יוכל יחד עם אויבים מבחוץ, להשתלט עליה ולהפוך אותה לישות מדינית אחרת – כאן החל מיתר הסובלנות היהודית לפקוע [4]. כאן החלו חלקים במגזר הערבי להפוך לגייס חמישי בתוך מדינת ישראל, וכאן התחיל המגזר הערבי לסכן את מעמדו כאזרחים נאמנים של המדינה, ואזרחים שאינם נאמנים, אינם יכולים ואינם צריכים להיות אזרחים.
מאז קיבלה ישראל את עצמאותה, היא נתונה תחת איום קבוע מצד שכנותיה: איום צבאי לרבות טרור, מדיני, כלכלי ואחר. היא נתונה גם בסכנה של חתרנות פנימית שלאחרונה הולכת וגוברת, וראינו ביטויים טיפוסיים לא מעטים לחתרנות זו ובכללם: א. במהומות אוקטובר 2000, ב. באינתיפאדה השנייה, ג. במהומות שהתחוללו בדרך כלל בסמוך למבצעים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, ד. אלימות אישית, מקרי ריגול, מקרי סיוע למפגעים מבחוץ ועוד. מי שמאוים בכל כך הרבה ערוצים במשך כל כך הרבה שנים, אינו יכול להתעלם מקיומו ומתוקפו המתמשך של האיום הפנימי הבסיסי.
ודאי שהיו ניסיונות להידברות ולהתפשרות, אבל כולם כשלו. כשלים אלה, על פניהם הם נטולי הסבר רציונאלי, למעט רצון לשמר את הסכסוך עד לרגע שהנסיבות יאפשרו הכרעה בדרך כזו או אחרת לטובת הערבים. תובנה כזו מחמירה את תחושת האיום, ומגדילה את חוסר האמון ברשות הפלשתינית ובכוונותיה האמיתיות. החמאס והארגונים הקיצוניים האחרים החוסים בצילו, אינם זקוקים להסוואה. הם אומרים במפורש מה כוונותיהם, ומי שאינו מוכן להאזין להם או פוטר אותם במועל יד של זלזול כאילו אין הם יודעים מה רצונם ולאן הם חותרים, מועד לכשל אסטרטגי נוסח מלחמת יום הכיפורים.
כאשר ערביי ישראל בוחרים לא להבין עובדות ברורות אלה, בוחרים להתעלם ביודעין ובמופגן מהעובדה שלהחזיק באזרחות ישראלית ובו בזמן לתת ביטוי מפורש ולעיתים קרובות אפילו אלים של תמיכה באויבי ישראל, כבר אינם צביעות הם כבר על סף חוסר נאמנות ובגידה, ולכן אינם מתקבלים על הדעת בשום מדינה נורמלית. ברור שמול מציאות כזו, הסובלנות היהודית תלך ותתכרסם וכרסום זה יבוא לידי ביטוי גם בקריאות לתגובה חריפה לא רק נגד האויבים המבצעים את הפשעים, דוגמת חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, אלא גם נגד מי שתומך, בהם מצדיק אותם ומנסה להגן עליהם; עברנו את גבול הסבלנות החד-צדדית; מעתה פועל "עקרון ההדדיות" – או שמישבים מחלוקות בדיבורים או שמישבים אותן באלימות, אבל לא עוד סולם אחד ליהודים וסולם אחר לערבים.
חתירה לפורר את המדינה מבפנים, או לשנות את אופייה היהודי, אינה באה בחשבון. שתיקת הרחוב הערבי לנוכח אלה – מפתחת ומעצימה את תהום חוסר-האמון בין שני המגזרים, יהודי וערבי.
ולכן אף על-פי שבפועל עוסקים בחתרנות קבוצות ערביות קטנות יחסית, אבל קולניות, רעשיות והפגנתיות, ובתגובות המתלהמות בצד היהודי קבוצות יהודיות קטנות וצעקניות וונדליות, הבעיה כבר אינה חופש הדיבור. הבעיה עתה היא הדימוי של האופי החתרני של ההתנהגות הערבית, הדיבורים המתלהמים, המעשים והמחדלים כשערבים מברכים על רצח יהודים, הקריאה לגרום להם להרגיש אותו דבר היא אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל לא בלתי מובנת; די אם נסתכל במה שקורה היום באירופה ובשקט "המוֹפתי" של ערביי ישראל מול התרחשויות אלה, בכדי להבין שמי שבוחר להדמות לאויב, אל יתפלא אם בסופו של דבר ישכנע שהוא אכן אויב.
אין ספק שלערביי ישראל הזכות לשמור על קשר וסימפתיה עם עמם או משפחותיהם גם מחוץ לישראל, אבל במסגרת החוק. ומאידך-גיסא הם אינם יכולים להיות אזרחי ישראל, ולהשתתף עם גורמים שאינן אזרחי ישראל בפעילות נגדה, פעילות שמנוגדת למדיניות המוצהרת של הממשלה הנבחרת בישראל; מצב כזה כאמור גובל בבגידה, במיוחד בשעת חרום.
אני מציע לזוהיר בהלול לעשות בדק בית בדרך חשיבתו, ולהבין שיחסי יהודים וערבים בישראל מושפעים בין היתר גם מיחסי הערבים מול היהודים כאן ובמקומות אחרים. יהודי ישראל ספגו מספיק שנאה והתנכלויות משכניהם הערבים, ולא השיבו להם במשך זמן רב כגמולם. נסיונו להשוות את הקריאות לנקמה בערבים על-רקע אירועי העימות היהודיים ערבים - שהתחילו כאן תמיד בהשראת הערבית או ביוזמתם המעשית - לאנטישמיות של אירופה שהולידה רצח של ששה מיליון יהודים ומנסה, בתמיכה ערבית, לחזור על התרגיל פעם נוספת, (שבינתיים לא הגיע לעוצמה מלאה), היא שטות גמורה, חוסר הבנה ואינני רוצה לומר צביעות פופוליסטית לשמה.
התנועה הציונית וישראל הציונית, לא קיבלו כפשוטו את ה"לאו" הערבי לקיומה של מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל, למן חידוש ההתישבות בארץ בשלהי המאה ה- 19, ולא תקבל אותו גם בעתיד. ומאידך-גיסא, תמיד הייתה מוכנה לפשרה הוגנת, אך לא לכניעה.
בגלל כפל הלשון וריבוי הדוברים המתחלפים, עד לרגע זה לא ברור עד כמה מוכנים הערבים לפשרה הוגנת והשלמה. הוויכוח בין שתי התנועות הלאומיות אינו על ארץ-ישראל המערבית אלא על השטח שנמסר לבריטניה כמנדט לצורך חלוקתו ההוגנת בין תנועה לאומית יהודית לבין תנועה לאומית ערבית. ישראל הוא השם שבחרה התנועה הציונית למדינה היהודית. הערבים יבחרו את שלהם כרצונם. על ההסדרים ההדדיים צריך להתנהל מו"מ שיוצא מנקודת מוצא שאף אחד מהצדדים אינו כופר בזכויות היסוד של האחר, שאם לא כן, אין על מה לדון. ללא פשרה הוגנת, אפשר לחיות זה לצד זה ולא זה עם זה, והמציאות תוכתב ע"י מאזני-כוחות, ויש בעולם דוגמאות לא מעטות לכך, אפילו בקפריסין שכנתנו.
עבור ערביי
ישראל פרוש הדבר הוא לבחור להשאר אזרחים ישראלים נאמנים ושווי זכויות-אזרח כיחידים במדינת הלאום היהודי, או להצטרף לאחיהם מעבר לגבול באשר הם.