מבצע "צוק איתן" עדיין לא הסתיים ושני הצדדים מצהירים כל אחד על נצחונו. חמאס ממשיך לשגר טילים ורקטות על יישובי הדרום במקביל למשא-ומתן המדיני. ישראל מגיבה בעצמה רבה וגובה מחירים כבדים בהרס תשתיות ופגיעה בתושבים.
חמאס טוען שניצח. לפי הגיונו הבסיסי, אם שרד את המלחמה ולא הובס כליל על-ידי הצבא הישראלי, המצויד במטוסים וטילים, טנקים ותותחים ועולה עליו עשרות מונים בכוחו - סימן שניצח.
ישראל טוענת לניצחון. הנזק העצום שנגרם לעזה והרס התשתיות הצבאיות של חמאס, מלאי הטילים והמנהרות שבהם השקיע חמאס שנים רבות של מאמץ יחד עם הפחתה דרסטית של הנזקים שנגרמו לישראל בעזרת "כיפת ברזל" - מעידים על ניצחון.
מי משני הצדדים הטוענים לניצחון צודק?
"ניצחון" הוא ענין סובייקטיבי. הניצחון הוא עניין תודעתי ומשקף את המתאם שבין היעדים והמטרות שהציב כל צד לעצמו בתחילת הלחימה לבין התוצאות שהשיג בסיומה.
"ההכרעה" היא עניין אוביקטיבי - שלילת הרצון או היכולת של הצד השני להמשיך להילחם באותה המלחמה. בשונה מ"ניצחון", המבוסס על תפיסתו של כל צד את הישגיו לעומת המטרות שהציב לעצמו, ההכרעה ברורה לשני הצדדים.
ישראל שמטה מידיה את ההזדמנות לחתור להכרעת כוחו הצבאי של חמאס בפתיחת המלחמה - בגלל הערכה מוטעית לגבי יכולתו של חמאס, רתיעה מאבידות וחוסר נחישות של הדרג הצבאי והמדיני הבכיר. בכך אפשרה לחמאס לטעון לניצחון במסגרת היעדים המדיניים שהציג.
במקביל, שללה ישראל את האפשרות להכרעה מדינית, כשנמנעה מהגדרת תכלית מדינית ברורה למבצע והודיעה לחמאס שאין בכוונתה להפילו. ישראל נמנעה גם מהפעלת מנופי לחץ שברשותה, בצורה של צמצום מעבר הסחורות הלא חיוניות לרצועה והפסקת הזרמת-החשמל לתושבים.
ישראל שבחרה באסטרטגיה של התשה, מצאה עצמה לבסוף נגררת ל"מלחמת התשה מדינית" בניגוד לרצונה, מבלי שיש באפשרות לכפות על חמאס את הפסקת הלחימה.
מבחינה מעשית, עדיין ניתן לשנות את יעדי המלחמה ולחתור להכרעה. אך אם ללמוד מהתנהלותו של הדרג הצבאי הבכיר והצמרת המדינית לאורך כל המבצע, הסבירות לכך אינה גבוהה.