המיתולוגיה הגורדית
המיתולוגיה היוונית מספרת לנו על עגלה שחנתה בפתח המקדש של זאוס בעיר פריגיה, ותושבי העיר האמינו כי האדם הראשון שיעבור בשערי המקדש, ימלוך על אסיה כולה. גורדיוס, המלך האגדי של פריגיה, קשר את יצול העגלה בקשר נסתר ומפותל, באופן שלא ניתן לראות את קצותיו, וכל אלה שניסו להתיר את הקשר, נכשלו. אלכסנדר מוקדון שהגיע לפריגיה, בדרכו לכבוש את העולם המזרחי של אז, חתך את הקשר באבחת חרב אחת, פתח את החסם התודעתי של בני דורו, שכן כולם ידעו עתה כי הוא האיש שעתיד לכבוש את אסיה. ואלכסנדר מוקדון, אכן פרץ כרוח סערה לאסיה, ובראש חייליו, כבש את פרס ואת שטחי הסהר הפורה, ממצרים ומסופוטמיה, מיוון ועד הודו.
הקשר הגורדי במיתולוגיה היוונית הוא הביטוי הנאמן ביותר לתיאור הפלונטר הצבאי-מדיני שהחמאס, עם יועציו האסטרטגיים האירניים, קשרו בה את עגלת המלחמה של קברניטי המלחמה של ישראל: ביבי, ראש הממשלה, בוגי, שר הביטחון, בני, רמטכ"ל הצבא.
הקשר הגורדי של המערכת המדינית והצבאית של ישראל, מסובך לאין ערוך ממה שניתן להעלות על הדעת. אל"ם, הד"ר עמנואל ולד, נסח בספרו, הקשר הגורדי (הוצאת חמד, ידיעות 1992). זהו קשר תודעתי המשתק את מטכ"ל הצבא, זהו קשר של מיתוסים, תפיסות ואמונות שווא, המקבעות את קבלת ההחלטות האסטרטגיות הנדרשות מהמטה הכללי של הצבא. הקיבעון התודעתי והתפיסתי של הצבא מחושב גם ובעיקר על-ידי קשרים גורדיים מדיניים, פוליטיים-פנימיים, אידיאולוגיים המחשקים וכובלים את מחשבת הצבא.
אלכסנדר מוקדון, שניתק את הקשר הגורדי בחרבו, לאחר שהעביר את גייסותיו מיוון לאסיה הקטנה (פריגיה) בשטחי אנטליה של ימינו, הוכיח ללוחמיו במכת חרב אחת, שאכן רציני הוא בכוונתו לכבוש את העולם, שיש להם על מי לסמוך, שמפקדם העליון יודע ומבין את רוח הגייסות, וכי הוא יובילם לניצחון במלחמה.
רוחו של קבינט המלחמה בראשות שלושת הבית'ים העומדים בראשו, היא רוח של נכאים, רוח של יושבי בין המשפתיים, לשמוע שריקות של עדרי יועצים חסרי בינה, ושרים מודרי מידע, המשוללים יכולת חשיבה, מונחים על-ידי קברניטים אובדי דרך, המבזבזים את רוח הקרב של החיילים, כמו את אמונת העם ביכולתם לנהל את המערכה ולנצח בה.
זהו קבינט של שלישיה שאין לה יעד מדיני, אליו עליה לחתור, ובאין יעד אסטרטגי, אז הטקטיקה מכתיבה לאסטרטגיה מהלכים חסרי תכלית, כמו אלה שהשלישייה הזו הורתה לצבא לבצע, ובמקום להתבסס על יעד ריאלי, שיביא להיחלצות מהמלכודת אליו נקלעה במלחמת ההתשה שנכפתה עליה. וכך, בדומה לשור שנפל לביצה, הם שוקעים ונלכדים בה בפאניקה ובחידלון, שאינם מאפשרים הצלה.
מאז מלחמת המפרץ הראשונה, ישראל איננה מצליחה להרתיע את אויביה מירי על שטחה או על אזרחיה. לא ב-1991, לא באינתיפאדה הראשונה, לא ב-2006 במלחמת לבנון השנייה, ולא במבצעי עזה 2009, 2012, וחמור מכולם, מבצע צוק איתן 2014, שבו ישראל, חרף המכות שהנחיתה על החמאס, איננה מצליחה, לא רק להכתיב לחמאס את תנאי "השקט" שלה, אלא החמאס הוא שקובע את המהלכים, הוא יוזם את הירי, הוא האוכף על ישראל פינוי של רבבות פליטים מיישובי עוטף עזה, והירי שלו הוא היוצר יישובי רפאים הרוסים בשטחה הריבוני של מדינית ישראל. התוצאה היא נזק תודעתי חמור לכוח העמידה של ישראל הציונית, נזק טראומטי לרבבות ילדים ומבוגרים, נזק כלכלי אדיר ומבוי סתום באין תוחלת מהמלחמה.
עמנואל ולד המנוח, כתב בספרו, שהשימוש בחרב לצורך קטיעת הקשר הגורדי, איננו מתכון פלא לכל מצב, ואת הקשרים המותרים מהחיתוך, צריכים למצוא, ולקשור מחדש, כדי שהעגלה תוכל להמשיך ולנוע בעזרת היצול שלה.
כיבוש הרצועה והכרעת החמאס היא מהלך אחד וחיוני לקיום מדינת ישראל, אך דרושה מחשבה אסטרטגית, מה יהיה המהלך שיבוא אחרי ההכרעה. מספרים לנו, וגם רואים אנו, ששלישית קברניטי המדינה תקועים תודעתית באין מידע על החלופות, משום שחלופות אלה לא פותחו ולא נותחו, ועל כן, כך ניתן לשער, תקועה השלישייה באי וודאויות צבאיות ומדיניות סבוכות, המשתקות את דרכי קבלת ההחלטות שלה.
תרבות הביטחון המיתולוגית של ישראל
רשימת המיתוסים המשתקים את המחשבה המדינית צבאית ואסטרטגית היא ארוכה, ושלוחותיה הסרטניות משתקות את דרכי החשיבה של מטה המלחמה הישראלי.
מיתוס ראשון: "אין להכריע את החמאס כי הוא הכוח היחיד השולט ברצועה ואין לו תחליף. אם נכבוש א הרצועה יש לתת לו להמשיך ולשלוט".
מיתוס שני: "יש להחזיר את אבו מאזן ואש"ף לרצועה, כי אש"ף בחר בדרך השלום".
מיתוס שלישי: אותו ניתן לייחס לנתניהו: " שליטה של אש"ף ברצועה מנוגדת לאינטרס הישראלי של הפרדת הרצועה מאיו"ש, ולמניעת הקמת מדינה פלשתינית מאוחדת".
מיתוס רביעי: "שליטה של אש"ף ברצועה תאפשר שמירת שלום ותמנע ירי רקטות, מרגמות ופשיטות דרך מנהרות טרור".
מיתוס חמישי: "חיל האוויר וירי מרחוק די בהם כדי להבטיח שקט ליישובי הגבול של ישראל".
מיתוס שישי: "אי-אפשר לנצח את הטרור כי מדובר מלחמה אסימטרית שבה מדינה מסודרת לא יכולה לנקוט צעדי לחימה ברוטאליים כפי שהטרור
מפעיל".
מיתוס שביעי: "למאבק לאומי הנעזר בטרור, אין פתרון צבאי אלא רק פתרון מדיני".
מיתוס שמיני: "מהלך קרקעי הוא יקר בחיי אדם והישגיו הפוטנציאליים לא מצדיקים שימוש בו".
מיתוס תשיעי: "אפשר לכבוש את הרצועה אך אסור להישאר בה זמן ממושך"
מיתוס עשירי: "פשיטות קצרות וחזרה מהירה לשטח ישראל הן הפתרון לירי המרגמות/רקטות".
סיכום
תרבות הביטחון של ישראל, חרף הקמת המטה לביטחון לאומי ומיסוד דרכי פעולתה בחוק המל"ל, הותיר את המצב הקיים, בנושא קבלת החלטות אסטרטגיות, במצבו העגום מקדמת דנא. ממסקנות וועדת אגרנט בנושא כשלי מלחמת יום הכיפורים, דרך ועדת החקירה לכשלי מלחמת לבנון הראשונה, כמו מדוח ועדת ווינוגרד למלחמת לבנון השנייה, למדים אנו מתוצאות צוק איתן, שתרבות הביטחון, על המיתוסים המשתקים אותה, לא השתנתה.
כך מוצאים אנו שהמל"ל איננו ממלא את תפקידו כחוק, ועדויות מוחשיות של אל"ם הד"ר רוני ברט, מספרות על היעדר ניתוח של חלופות בנושאים הקריטיים ביותר לביטחונה של מדינת ישראל, בהן כשל המנהרות המתמשך, שהוביל יותר מכל לבריחת תושבי עוטף עזה.
הצבא, כפי שניתן להתרשם מהעדות של ברט, נותר עדיין דומיננטי בקבלת ההחלטות האסטרטגיות, והמל"ל איננו מספק את הסחורה של חלופות אסטרטגיות ברמת הביטחון הלאומי על כל היבטיו. כך מוצאים אנו עדיין חוסר איזון משווע בין התשומות בכושר ההכרעה הצבאית, לבין התשומות בכוח העמידה של הציבור - פרמטר מרכזי ביכולתה של המדינה לקיים מערכת ביטחון לאומי מאוזנת.