ביום החמישים לצוק איתן, כבר מאובחנת הסבלנות הישראלית הידועה, כפוקעת. הביקורת מציפה את גורמי הממשל השונים ובמיוחד את הקודקודים. "הבטיחו לנו שהמבצע יסתיים תוך שבועיים, הבטיחו לנו שהחמאס יישבר מיד, הבטיחו לנו שצה"ל יכה אותם. ומה קרה?" התלונן פרשן צבאי ידוע: "צה"ל עדיין בהערכות מלאה וליד הרצועה, החמאס איננו פוסק לירות ואף מגביר את שיגור הרקטות והפצמ"רים, ומי שמפנה תושבים היא ישראל המרוקנת את עוטף עזה מתושביה..."
גם הפגנה ליד ביתו של ראש הממשלה כבר ראינו. במוצ"ש האחרון נקבצו שם כמה עשרות תושבים מעוטף עזה. מה בעצם הם רצו? להתפנות? הרי כבר נעתרו להם. להתלונן? הרי הם כבר עשו זאת כשהתקשורת משמיעה את טענותיהם השכם והערב. נכון. לא קל להם. ובעקרון, אהבת כולנו מלווה אותם. אבל עם אהבה לא קונים ביטחון. אמת. הם בחזית כבר 14 שנה. והם צודקים בטענותיהם. הממשלה נהגה בהם באופן מגושם וחסר רגישות. אבל שוב מעיק על כולנו חוסר האיזון בתקשורת. וגם הנכונות להתמסר בקלות רבה מדי ליחצנים למיניהם, במיוחד כאשר מדובר בהטחת רפש בראש הממשלה. במקרה זה פעלו בהצלחה היועצים של אופוזיציונר בכיר שארגנו את ההפגנה האמורה... היא לא הייתה כל כך ספונטנית כפי שהדבר נראה... הדבר מפריע לא על שום הפגיעה המתמדת בראש הממשלה בשר הביטחון ואף ברמטכ"ל, אלא גם בשל העיתוי. עדיין לא הבשיל הזמן המתאים להפגנות הללו. לאט חברים, לאט. הזמן הזה עוד יגיע. בינתיים החפזון הזה, בהטלת הרפש, מסייע רק לחמאס. דובריו, בשחצנותם, מפיקים מכל ההתבטאויות האלה רק מטעמים. התנועה הרצחנית הזו נושאת את פניה אל העולם הערבי כאילו כבר ניצחה במלחמה. התופעה הזו מקשה את עורפה, ובעקיפין אף גורמת לנזקים בישראל עצמה.
בעוד השורות הללו נכתבות, הורס חיל האוויר בשיטתיות את עזה. הפעם אין מצב שתושביה אינם חשים בזאת, אין מצב שהם עדיין נלכדים, בסיסמאות הנבובות של שלטון הטרור. ההתפארויות על הנצחון, כביכול, לא יכולות שלא להראות שם, נוכח מראות ההרס הקשים, כמגוחכות.
מזל מועלם כתבת מוערכת בעיתונות הישראלית ועכשיו כותבת ב"אל מוניטור", דנה במאמר של אורית פרלוב חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי ומומחית לניתוח החברות הערביות באמצעות הרשתות החברתיות. מדבריה של פרלוב מסתמן תיאור מצב שונה לגמרי מזה הקיים בתקשורת, הביקורתית שלנו.
במאמר מספרת פרלוב על ציוץ שכתב צעיר עזתי ב - 23.7.14, "אני רוצה לשרוד. ואם לא (אשרוד), זכרו שלא הייתי איש חמאס או לוחם. גם לא השתמשו בי כמגן אנושי. הייתי בבית".
פרלוב מיהרה, כפי שכתבה מזל מועלם, ל"צייץ" אותו מחדש. אף העלתה אותו אל דף הפייסבוק שלה כי היה חשוב לה שהציבור שלנו יהיה חשוף גם לפן הזה השולט עתה בחברה העזתית. פן של יאוש, פן של הכרה באסון שניחת עליהם. פן של מודעות להווה הקשה ולעתיד האומלל עוד יותר הצפוי להם.
מה יש היום לצעירים בעזה? שיעור האבטלה הוא עצום. כ -45%, מיים וחשמל בהפסקות גדולות. מלחמה שלישית הכרוכה בהרס גדול, תוך שש שנים, הרסה את מרקם החיים הנראה לכל בר דעת כבסיסי לחיים סבירים בעיר גדולה.
הזמן לא פועל לרעת ישראל. ההפך הוא הנכון.
פן אחר חשוב לא פחות הוא בחינת דפוסי פעולתה של הממשלה ובמיוחד של ראש הממשלה. התקשורת שמחה ליצור וגם לעוט אח"כ על דימוי המתמהמה/המהסס, שהיא האצילה לו, כנראה בצדק. הדבר הזה מזכיר לי סיפור על מהסס/מתמהמה אחר (קונקטטור בלעז), שדווקא בהתמהמהותו הציל את רומא. עובדה היסטורית.
נתניהו מתוך רצון למנוע את איחוד חלקיה השונים של המדינה הפלשתינית העתידית, לשמור אותה שסועה ומוחלשת, בבחינת הפרד ומשול, לא שואף לחסל סופית את החמאס בעזה. ברור שלו ניתנה הוראה כזו צה"ל היה מבצע אותה תוך ימים. נתניהו והמקורבים לו, חייבים לשאול את עצמם וגם אותנו: ומה יהיה אח"כ. אחרי אותו כיבוש. ישראל תחויב לדאוג לרווחתם ולשלומם של 1.800.000 פלשתינים. לעמוד מול פעילות טרור, שתרתק כוחות רבים בצבא, ולבסוף להגיש את הרצועה על מגש של כסף לאבו-מאזן, הראיס, שעיקר עיסוקיו בימים אלה הוא להעמיד את ישראל אל עמוד הקלון בפורומים בין לאומיים שונים, כולל בית הדין הבינלאומי בהאג? ולבסוף, מי לידינו יתקע ש"החמ"ס המחודש" או הדאעש למשל, לא יזרקו שוב את אנשיו מן הגגות?
הפרד ומשול. זו המדיניות הנכונה. אם אכן אי-פעם יבוא שלום או לפחות תהדיה בין העמים, רק זה המצב הגיאופוליטי הנכון, שבעטיו מציאות כזו תוכל להיווצר.
