ראש הממשלה
בנימין נתניהו נקלע למצוקה פוליטית בתום השלב הנוכחי של מלחמת "צוק איתן". אף-על-פי-כן, לפי סקר
הארץ-"דיאלוג" (28.08.14), נתניהו עדיין נהנה מתמיכה ציבורית רחבה, והבוחרים לא מזהים מועמד ראוי שיחליפו. ההפך הוא הנכון: אפילו אחרי ירידתו בסקרים הוא בולט משכמו ומעלה מול כל הנושאים עיניהם להחליפו, לרבות ראש האופוזיציה בוזי הרצוג הנחשף בכל עליבותו. אבל, אם חלילה יתפתה לעצות ההרפתקניות של חבורת פרס/לבני/לפיד/הרצוג/גלאון לוותר על הישגי "צוק איתן" ולהסגירם לידיו של האויב מרמאללה הוא יאבד את בסיס התמיכה שלו בימין: שרי הליכוד ממאנים לגבותו בפומבי כל עוד הוא מצטייר כמי שחשוד כמקדם את מצעד האיוולת האוסלואידי, וראשי הבית היהודי וישראל ביתנו מנגחים אותו על אי-הכרעתו את החמאס. בידודו הפוליטי ניכר ברתיעתו מהבאת ההסכם להפסקת האש לאישור הקבינט, מחשש שיובס בהצבעה.
עכשיו מבטיח נתניהו לציבור "אופק מדיני חדש" ו"אפשרויות חדשות" על-רקע השינויים במזרח התיכון. טוב יעשה נתניהו אם יבהיר לאלתר שבתפקידו כראש הממשלה של מדינת היהודים תפקידו וחובתו הם לדאוג לאופק מדיני ליהודים ולא לאויביהם, גם אם החבורה הנ"ל יוצאת מגדרה כדי לקדם דווקא את מחמוד עבאס ומרעיו.
אם יסתבר שסיסמת "אופק מדיני חדש" בפי נתניהו משמעותה כמו בפי החבורה הנ"ל אזי התרסקותו מובטחת: הימין המאוכזב לא יתאהב בו מחדש, ושלטונו הממושך יגיע לקצו. אבל, אם באמת ברצונו של נתניהו לשפר את מצב המדינה, שנקלעה למשבר ביחסיה הבינלאומיים ולהאטה כלכלית בעקבות המלחמה, עליו ליצוק תוכן בהבטחותיו ל"אופק מדיני" ולקדם את האינטרסים של מדינת ישראל. בראש ובראשונה הוא חייב לשלול את הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה פלשתינית, בשעה ששני אלה הם דבר והיפוכו.
הנוסחה ידועה: שיבה אל החזון הציוני של ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. כמובן שאסור לו לחזור אל תשלום דמי חסות לאויב מרמאללה: שחרור האסירים שהובטח לעבאס, הקפאת הבנייה בהתנחלויות, והתגייסות לשיקום הריסות עזה.
נתניהו פחד עד היום מהחלטות שנויות במחלוקת, שיאיימו על בסיסו הפוליטי. קור הרוח והשליטה שהפגין ב-50 ימי "צוק איתן" הוכיחו שביכולתו לעמוד בלחצים. כעת, אחרי המלחמה, הגיעה שעתו לפרוע את הבטחותיו לרוב הציבור הישראלי, שהתפכח מהזיות השלום החזירי - כזה המבוסס על גירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם - ולא להתפתות להכניס לממשלתו סוסים טרויאניים מן השמאל. אם כך ינהג יגלה שרוב הציבור מאחוריו, וכאשר מצב זה יתבהר ל"קהילייה הבינלאומית" היא תפחית את לחצה עליו להתאבד למען "שלום". אך אם יתבצר בחששותיו מפני מי שדוגלים בפשע שנאה - גירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם - ואם במקום לקדם עלייה יהודית והתיישבות יהודית בארץ ישראל ישוב להתעסק במתן ומתן עקר מול האויב - הישראבלוף הקרוי מזה 21 שנים בשם "תהליך השלום" - אזי יכלה את כהונתו במאבק דיפלומטי ומשפטי בטענות בדבר
פשעי מלחמה שעשתה ישראל בעזה. הוא לא ייזכר אז כמנהיג לאומי אלא כקבלן ביצוע של השמאל ההזוי.
החזון הציוני, ולא "תהליך השלום", הוא שצריך לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי, ובראש רשימת הנושאים שבהם צריכות לעסוק הממשלה והתקשורת.
ריכוז העם היהודי במולדתו יביא להקלה רבה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוגרפית, ובסופו של דבר יגדיל את הסיכוי להשגת שלום אמת. רק על הדרך הציונית תהיה תפארתו של בנימין נתניהו.