'תל אביב ומקומות אחרים' מאת ליאור שדה, "אוריון", הוצאה לאור, 2012. ספרו של ליאור שדה, הוא ספר לא שגרתי בעליל. הספר מכיל תמונות חיים קטנות. מעין שירה מצולמת בעדשות העיניים הקולטות. שירה אורבנית, הספר נראה לי כיומן חיים מאופק המבטא אמת ביקורתית כלפי החברה בחיי העיר, שליאור שדה חי בתוכה או מטייל בערים אחרות בארץ. השירה שלו לא עושה חשבון לאיש והיא אומרת בדיוק את מה שהדובר מרגיש.
"סָבִי חָשַׁל פַּחִים,/בַּרְזִלִּים וִיתֵדוֹת"," דּוֹדִי חוֹשֵׁל פְּלָדוֹת / אַלְחֶלֶד מַבְרִיקוֹת," אָבִי חושֵׁל עֲסָקִים/ בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה". " אֲנִי חוֹשֵׁל מִלִּים / לְפִגְיוֹנוֹת, נוֹצוֹת וְסַכִּינִים", (עמ') השיר העצמתי בספר מתאר תעודת זהות של הדובר. תמונות חיים משפחתיות: האבא יצר כלים מברזל, יתדות ופחים לצריכה יומיומית הדוד מעצב כלים מפלדת אל חלד . כלים ממתכות קשות שלא מחלידים. ואני מעיד הדובר מעצב מילים שננעצות כמו פגיונות-חניתות שלהבן משונן משני הצדדים, משתמש בנוצות ובסכינים. בתמונה המשפחתית שני דורות של מעצבי כלים. הכלי הראשון משמש לאוכל פיזי והכלי השני משמש לאוכל רוחני, כי בכוחן של המילים להיות בנות נצח. המילים לא מתות, המילים יודעות לשרוד גם במלחמת הקיום שלהן. תמונות חיים שנקלטות בתוך המקומות שהדובר מבקר בהם. מתאר רשמים שנקלטים בעיניו של הדובר בגיל ארבעים, כמו יומן מתעד של החיים מסביבו ובתוכו. מצלמת עיניו עובדת כל הזמן. העדשות קולטות את השגרה בצבעוניות גועשת של החיים. " מֶרֶד נְעוּרִים מִשְׁתַּלֵּט עָלַי /בְּגִיל אַרְבָּעִים,/דּוֹפֵק עַל חַלּוֹנוֹת מוֹעֲדוֹנֵי /רוֹק מְעַשְּׁנִים".כשהוא נכנס לבילוי במועדונים. עיניו מצלמות כל מה שהוא רואה וחווה. הוא מרגיש בגיל ארבעים את מרד נעוריו מול הנעורים המתעוררים במועדונים. הביטוי "עלה קרח" מזכיר את סיפור אלישע הנביא שנפרד מאליהו הנביא כשעלה בסערה השמימה והוא נשאר בארץ להדריך את העם לחזור בתשובה והשיר אהבה מפלסטיק מתאר סיפור אהבה לא שגרתי "בין עֲגלת סופר מלאה/ ובקבוקי נוזל לשטיפת כלים/ במבצע".
צפיפות דיירים זרים
עדשות המצלמה של הדובר קולטות את זיהום האוויר והראייה המטושטשת של מה שפולטים הרחובות החוצה, מעין צפיפות דיירים זרים שנשפכים לרחובות כמו עשן של בתי חרושת ומפעלים. האם אלה תעתועי הגיל? ההשוואה בין הדובר לפרח שחייו פועמים בתוכו, כי גם הדובר בשיריו מביע את אותה התהייה " אַתָּה מַתְחִיל לִקְמֹל /וְהוּא עוֹלֶה כְּפוֹרֵחַ,שְׁתִיל רַעֲנָן בַּגִּנָּה שֶׁלְּךָ/פֶּרַח נְטוּל רֵיחַ./מְתֻחְכָּם בּוֹחֵן/מְחַכֶּה לִמְעִידָה/מִתְחָרֶה עַל מָקוֹם/תַּחַת שֶׁמֶשׁ עוֹלָמְךָ." ולא רק זאת גם צבעי ההסוואה שהדובר בוחר לקבוע עובדה בשטח לראות או לא להראות, התחפשות לחֶרָק לילה מעידה על צילום פנימי של נפש האדם ונגיעותיו.
שירת המחאה היא שירה אורבנית בועטת ומניחה את מראות החברה זו מול זו כדי שהחברה הישראלית תראה את השתקפותה בהן. " ו"כושי" הם אומרים לי כושי, אין לך דגל". שירה בועטת היא שירת מחאה שצריך לשים לב אליה כדי לשפר את דרכיה של חברה מתהווה. האמת הנבטת בו היא אמת של מחאה חברתית נוקבת, "הייתה לנו מדינה/ היה לנו גם דגל./שנטבל תכופות בדם/ ואמצנו את דרך האבל".
שירת המחאה! היא שירה נוקבת הבאה לתקן עוולות בחיי היום יום שלנו, והדובר בשירי הספר לא מייפה את השגרה, הוא מחדד אותה כמו תער שתהדהד בחרצובות לשונה ותביע איזה שהוא שינוי. עולמו של הדובר הנפרש לעיני הקורא, הוא דובר אכפתי המתעד בעדשות עיניו את היופי ואת הכיעור של השגרה. בלחצים היומיומיים, בדאגנות, במחשבה על האחר, מתוך עדשות עיניו הוא מצלם תמונות ומנציח אותן במילים. הספר "תל אביב ומקומות אחרים" מאפשר לקוראים לגעת בשתי מראות עיקריות: מראה פנימית בעולמו המשווע לתקן עולם. המראה החיצונית היא מראת הביקורת כלפי החברה. הקורא בספר יוצא עם מסר חשוב לחיים, אנשים אשר יטמיעו נקודות מבט אורבניות על חייהם יפגינו פחות ביקורתיות ויותר נינוחות וכמובן קלילות ביחס לעצמם ולסובבים אותם. והדרך שהדובר מאמין בה, היא דרך משקפת הפוכה דרכה ניתן לראות את החסרונות בקטן ואת היתרונות בגדול, בדרך של ראיית חיים מאוד צבעונית ומרתקת. ספר שצריך לאמץ אל הלב ודרכו לשנות את חיי החברה.