התמזל לה מזלם של שרידי הקהילה הזאת, שגם בעיר אשר בעצם נוסדה על-ידי היהודים, והם שנשאו אותה על גבם, כלכלית ותרבותית, קמה חבורה קטנה, רובה מורים ותלמידי תיכון אשר ביקשה לשמור את המורשת העשירה של הקהילה היהודית. בראש אלה עמדה גם כן צעירה קצת יותר מבוגרת מרעות, קמילה קלאוזינסקה. כיום מרצה בנושא תרבות יהודי פולין .את התואר היא עשתה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במזרח אירופה, האוניברסיטה היגיילונית בקרקוב. ביחד עם מורה צעירה בשעתה, אלזבייטה בארשצ', הקימו מועדון בשם "יחד". תפקיד המועדון היה לגייס תלמידי תיכון מקומיים ומתנדבים אחרים כדי לעניין אותם בקהילה היהודית התוססת שחיה פעם במקום ואת מורשתה ראוי לא רק לשמר אלא במידת האפשר לשחזר. הפעילות הראשונה הייתה במוזאון העירוני. הוקם מדור מיוחד למורשת יהודי זדונסקה וולה ובו הוחל באיסוף פריטים שונים ששרדו איכשהו, ריהוט, כלים, יודאיקה, תמונות, מסמכים. כול אלה מצויים במוזאון אשר בהנהלתו של בעלה של קמילה. כאמור המשימה הגדולה הייתה שיקום בית העלמין.
כאשר אני ביקרתי לראשונה בעיר בשנת 1986 בעידן הקומוניסטי, וסיירתי בפולין שלושה ימים כאורח הטלוויזיה הפולנית, בעצם של אחד הבכירים שבה, לב ריווין, מפיק שותף לסרט "רשימת שינדלר" - בית העלמין נראה ג'ונגל. שורשי העצים הגדולים, הגשמים והשלגים, מוטטו את המצבות. את השאר עשו וונדלים שניפצו את האבנים והשתמשו בהם לבנייה, הרסו מה שנותר ומה שאני ראיתי הייתה צמחייה עבותה ובינתה, פה ושם איזה אבן או ערמת אבנים, אולי מצבה מתפוררת אחת. שרידת שואה.
לתמונה נכנסה קמילה וחבורתה. בעזרת תרומות בעיקר של ישראלים וגם של כמה יהודי אמריקה מצאצאי הקהילה, הוחל בשיקום. השלב הראשון היה להביא פועלים וציוד כבד לגיזום עצים, פינוי ערמות זבל ענקיות, ניתוב שבילים. השלב השני היה, תחילתו סיזיפי. ניסיון לפענח את הכתובת שנמצאו. אחרי מאמצים רבים נמצאו אי-אלה שמות. אז החלו הצעירים לנבור בארכיונים כדי לצלוב מידע. ככה בעבודת נמלים ממושכת נתגלו שמות, נאספו חלקי מצבות, כאסוף פריטים ארכיאולוגיים וחלקם שוקמו ולאחרים נקבע שילוט למי היה שייך הקבר. השלב האחרון היה הקמת חומה סביב בית העלמין ולבסוף שער מרשים שהוא נעול, וניתן לבקר בו רק בלווי אנשים מוסמכים.
אגב בבית העלמין הזה נעשתה הסלקציה הראשונה בחיסול גטו זדונסקה וולה באוגוסט 1942 כאשר מתוך עשרת אלפים היהודים שהיו בגטו, תשעת אלפים נשלחו במשאיות הציקלון לגיא ההריגה ב"חלמנו" שם נשרפו הגופות ונקברו והמקום כוסה בעפר ובפסולת. בין תחילת האקציה לבין ההגעה לגטו לודז' נרצחו או נספו עוד יהודים חלקם בחנק שבקרונות הבקר שעשו את הדרך של שלושים קילומטרים לגטו לודז' במשך יותר מיומיים. קרוב לאלף הובאו לגטו לודז'.המחוסל האחרון בעיר שהורד מן הרכבת היה יו"ר הקהילה ד"ר יעקוב למברג, רופא ומנהיג ציוני צעיר. כאשר למברג התבקש להגיש רשימה של המועמדים לתלייה הראשונה בפורים 1942, הוא מסר את שמו, את שם רעייתו ואת שם בתו ובנו. הבן דב למברג היה לימים אחד מבכירי שרות הביטחון הכללי בישראל.
את הפרקים הללו על תולדות הקהילה לומדים דורות ההמשך בעיקר מחומרים שמעבירה רעות במיילים, בפייסבוק ובאתר.