"מביש יותר לעוות דין מאשר לסבול דין" (אפלטון)
"דיני נפשות פותחים לזכות ואין פותחים לחובה". (סנהדרין ל"ב, ע"ב)
כדי שלא תהיה אי-הבנה, נקדים ונאמר: מערכת המשפט והשופטים עושים כמיטב יכולתם והבנתם כדי להגיע לאמת, כדי להעניק לנאשמים וסנגוריהם אפשרויות להוכיח את טענותיהם וצדקת גרסתם של שולחיהם. המסקנה המתבקשת: עלינו לתת אמון במערכת המשפט, שהיא אבן יסוד בשלטון החוק.
זה לא אומר, שלא צריך להעביר ביקורת בצורה מכובדת. זה לא אומר, שאסור לנו להצביע על טעויות ספקות ו"לקונות" שעולות מתוך פסקי הדין. זה לא אומר, שבתי המשפט לא טועים; לכן קיימת מערכת ערעור, שבה ניתן לתקן ולנסות להעמיד את הדברים על דיוקם וצדקתם. לכן קיימת פרוצדורה של משפט חוזר, אם מתגלות עובדות חדשות, ראיות חדשות שלא היו בהישג יד בבית משפט קמא, ואפילו מערכת חנינות כדי להמתיק עונשים חריגים.
יש הרשעות לא מבוססות
הציבור מצפה ובצדק שהמשטרה והפרקליטות יעשו מלאכתן נאמנה, יחקרו ויאספו ראיות אוביקטיביות על האירוע, כדי לתת בידי בית המשפט תמונה עדכנית ואמיתית של המקרה, לקראת ההחלטה המשפטית. הפרקליטות - על-פי הדין והציפייה מהציבור והן ממערכת המשפט - אמורה להיות מסננת אחרונה לפני הגשת כתבי אישום ולהילחם להרשעה, אך גם תהיה פתוחה וערנית למקרה של ספקות, של עיוותי דין, עדויות שקר, בידוי ראיות, עדי מדינה בעיתיים ו"קומבינות" למיניהן.
אין לנו ארץ אחרת ומערכת משפט אחרת. אבל האם יש הרשעות לא מבוססות דיין? לצערי הרב יש - ולאחרונה יותר מדי. אין ברצוני להביא דוגמאות לרוב מארה"ב, שבשנים האחרונות זיכו בתי המשפט שלה יותר מ-600 אנשים שהורשעו בעבירות שונות ונדונו בחלקם למאסרי עולם ואף למוות.
גם בארצנו הקטנטונת יש מקרים המצביעים על הרשעות שגויות מבחינה משפטית כדוגמת פרשת ברנס (רצח רחל הלר ז"ל), פרשת סולימאן אל-עוביד (רצח הנערה חנית קיקוס ז"ל), פרשת יוסף זוהר (הואשם ברצח אביו), פרשת רצח החייל אולג שייחט ז"ל (החשודים נעצרו ושוחררו לאחר זמן קצר), נאשמי פרשת מע"צ שזוכו לאחר שנים בכלא, וכן מקרים פחות דרמטיים ותקשורתיים.
כלומר: דוגמאות יש ויש, ביקורת נוקבת על עבודת המשטרה אפשר למצוא, ביקורת על בתי משפט יש וכך גם על הפרקליטות. אך אסור להיסחף, אסור לשלול את כל המערכת שמחזיקה ומגינה על שלטון החוק ועל המשטר הדמוקרטי.
הראיות הפורנזיות מול השחזור
המקרה הטרגי של רצח ילדה תמימה בדמי עלומיה, תאיר ראדה ז"ל בקצרין, משך תשומת לב תקשורתית רבה. לבית המשפט הייתה ביקורת על התנהלות התקשורת, ובמידה רבה בצדק.
שלושה שופטים מחוזיים הרשיעו את רומן זדורוב פה אחד ברצח, הרשעה שפירושה עונש מאסר עולם חובה. פסק הדין משתרע על 456 עמודים ולפי השופטים, הם הפכו כל אבן ובחנו כל ראייה רלוונטית כדי להגיע לתוצאה. לדעת בית המשפט המחוזי, זדורוב הוא הרוצח מעבר לכל ספק סביר. מאידך-גיסא, יש משפטנים, ואני ביניהם, עיתונאים, חוקרים פרטיים, אנשי מז"פ ומומחי זירת רצח - הטוענים שיש הרבה "נקודות שחורות", חורים בפאזל הראיות שלא מסתדרים עם היותו של זדורוב הרוצח היחיד, אם בכלל, או שהיה אדם נוסף בזירה הקשור לרצח.
טביעות נעל על אסלת בית השימוש ועל הקיר, טביעת נעל על הג'ינס של הנרצחת, אינם בוודאות של זדורוב; אם כן של מי הן? הרבה דם היה בזירה - אבל אין בה דנ"א של זדורוב. השחזור שביצע זדורוב לא מתאים לממצאים על הגופה ולא לסימנים על הגופה בכמה פרמטרים. מצד שני, זדורוב הודה במעשה בשלוש הזדמנויות וידע פרטים מוכמנים, שרק המבצע או מי שנכח במקום יכול היה לדעת.
שלושה שופטים מחוזיים מנוסים ניהלו משפט במשך ארבע שנים וכתבו 456 עמודים; יש לצאת מתוך הנחה שהם חתרו להגיע לחקר האמת. ועדיין נשאלת השאלה, האם זדורוב הוא באמת הרוצח של הילדה מקצרין. הסנגוריה בטוחה שנעשה לו עוול. הפרקליטות והמשטרה בטוחות שהרשעה במקומה.
חלק מהמשפטנים שליווי את התיק משך שנים סוחבים איתם ספקות, וכך גם חלק מהמומחים שבחנו את הפרשה. התלבטות נובעת מכך שיש אפשרות תיאורטית - שהיא גם מעשית לפעמים - שהנאשם הוא אכן הרוצח, אך מבחינה משפטית התיק מטיל ספקות ומשאיר טעם רע בפה, שמא נעשתה טעות גורלית. יש גם אפשרות, שלא ניתן לשלול במחי יד, שמישהו אחר היה בזירה וביצע את הרצח הנתעב והוא עדיין חופשי.
להערכתי, המקרה של זדורוב ייכנס לפסיקה למסגרת של תיק רצח, שראויים ללימוד באוניברסיטאות שיש עימם שובל של ספקות ושהיה בהם מקום לזיכוי מחמת הספק. מיד עם סיום המשפט כתבתי כאן, כי יש חורים שחורים רבים בפסק הדין, שלא קיבלו הסבר הגיוני משפטי והיה מקום לזיכוי מחמת הספק. אני עדיין מחזיק בדעה זו.