מאות אלפי הישראלים - דתיים וחילוניים - שנאחזו מזה שנים בכל רחבי יהודה ושומרון יצרו עובדה אחת מוגמרת: לעולם אי-אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור ולעקור את המתיישבים האלה, לא בכוח ולא מרצון. כאן ביתם. אבל לא רק הישראלים נאחזים ב"נחלת האבות" הזו. גם הפלשתינים בנו כאן את בתיהם החדשים, נטעו כאן את כרמיהם ונאבקים להתרחב עוד.
התוצאה הבלתי נמנעת צריכה להיות ברורה לכול מי שעיניו בראשו: על כברת הארץ הקטנה הזו חיים שני עמים שכול אחד מהם אינו מוכן לוותר על שאיפותיו הלאומיות. זו הסיבה הגורמת לרבים להאמין כי מנקודת ראות דמוגרפית והתיישבותית אין מנוס מהיווצרות מציאות שבמסגרתה תקום מדינה דו-לאומית בשטחים שמעבר לקו הירוק. עם זאת, בינתיים, לא אבדה תקוותם של פלשתינים רבים מאוד שעדיין חולמים שאפשר יהיה בעתיד לעקור מ"השטים הכבושים" את מאות אלפי המתנחלים הישראלים המתגוררים בהם ולייסד על השטחים המפונים מדינה אחת, מדינת הלאום הפלשתיני.
כך או כך, כל חולמי החלומות בהקיץ על כך שבחלקת ארץ אחת, טעונת אמוציות היסטוריות, יוכלו לחיות בשלום זה בצד זה שני עמים, יהודים ומוסלמים, שוגה בחזיון תעתועים. לתסריט כזה אין סיכויי התממשות. חיים משולבים בצל אמונות דתיות שונות לחלוטין, מהווים זרע של פורענות צפויה המאיימת, מאחורי הקלעים, להפוך את המחלוקת על הקרקע לקרב עקוב מדם, להרס, לשפיכות דמים ולמלחמה שאין די לה. דוגמה נוראה של תוצאות ה"ביחד" מן הסוג הזה הציגה בפנינו ההיסטוריה במלחמת המוסלמים והנוצרים בבוסניה, לפני שנים לא רבות.
העימות הרצחני המדובר, שהתפתח תוך זמן קצר למלחמה בינלאומית וכמעט הפך למלחמת עולם בין מאמינם מוסלמים למאמינים נוצרים, התחולל בעיקרו בין הרוב המוסלמי-בוסני לבין הסרבים הנוצרים-אורתודוקסים והקרואטים הנוצרים-קתולים. ייתכן שהעולם כבר שכח את הזוועות של המלחמה ההיא, את אלפי ההרוגים, את מעשי הרצח, הביזה, האונס, שריפת כפרים שלמים, החרבת בתי מגורים, הרס כנסיות ומסגדים, גירוש מוסלמים מבתיהם למדינות נכר במסגרת מדיניות של "טיהור אתני" ואירועי "חיסול" נוראים שאי-אפשר להגדירם אחרת אלא כ"רצח עם".
כיום אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד הסתיימה מלחמת האמונות ההיא. אבל דבר אחד עקרוני אפשר וראוי ללמוד ממנה: עמים אינם שוכחים את מורשת אמונתם ומוכנים להרוג ולהיהרג בעבור התקווה שאפשר לממש את השאיפות הלאומיות - אבל רק בכוח הזרוע. וזה, למרבה הצער, מה שעלול להתרחש במסגרת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אם לא יימצא פתרון של פשרה שיוסכם על דעת שני הצדדים. ופשרה שכזו עדיין אינה נראית, גם לא באופק הרחוק.
הסכנה מהתממשות תסריט אימים בנוסח "בוסניה" מוחשית כיום, יותר מאשר אי-פעם בעבר, בעיקר נוכח תופעת התרחבות אירועי הטרור האיסלאמי האלים בעיקר מצד החמאס, התגברות כוחה של התופעה הבלתי אנושית של משספי הגרונות מדאעש, ובעיקר, ככל הנראה, כתוצאה מהפגיעה החמורה בכוח ההרתעה של ישראל בעקבות תוצאות מלחמת הטילים והמנהרות בעזה.
אל מול פני הסכנה הזו וגרורותיה המשנות באורח מהותי את מפת האיומים המרחפת בשמי ישראל כעננה כבדה המבשרת סערה, חייבת ישראל להיערך בהקדם האפשרי ולהפנות לפתרונה משאבים ותקציבים כדי שהנוכחות היהודית בכול שטחי יהודה ושומרון - לא תאבד את תקוותה ולא תתערער, אפילו לא נוכח כל אלה הקמים עליה בניסיון לכלותה. במצב הדברים הנוכחי כבר לא מדובר באפשרות להיערך אלא על חובה.
אי-אפשר לדעת בוודאות מה צופן העתיד לקיום היהודי בארץ ישראל. אך הסכנות ברורות. כתובת החורבן המאיימת ומבשרת הרע כבר חרותה על הקיר. עם ישראל אינו יכול להרשות לעצמו, אסור לו להרשות לעצמו, שידור חוזר של ההיסטוריה. חוזי המדינה ומקימיה הבטיחו לנו כי "שואה שניה לעם היהודי לא תתרחש" ופיתחו יכולות גרעיניות מרשימות כדי לבלום את הסכנה. והבטחות צריך לקיים.