בימים האחרונים מבלה
נתניהו שעות ארוכות בארה"ב המעטירה, רבות מהן בחברת ידידים אמיתיים ולצידם גם מלחכי פינכה מסוגים שונים, אבל לא מעטות גם באו"ם ובמוסדות שאותם כיניתי לעיל "גוב הידידים", ודומני שאין צורך לפרט מדוע. סניף-משנה של "גוב הידידים" נמצא כאן בישראל, ומיוצג ע"י הערבים (מטבע הדברים) וע"י השמאל הישראלי (בניגוד לטבע... הדברים); אני מסרב לקנא בנתניהו.
מאז נאומו של נתניהו באו"ם קראתי לא מעט מאמרים ומאמרונים המבקשים להעריך את הנאום. מהם שעוסקים בצורה ובאופן ההגשה - מאמרים שטוחים - ומהם שמחפשים בדבריו את הגאולה השלימה.
וגאולה שלימה כידוע היא פונקציה של תובנות או אמונות הקורא. קרוב לוודאי שלא קראתי מספיק משום שבניגוד לעבר אני מתקשה לרדת הפעם לסוף דעתם של הכותבים לא מעטים - חלקם מוכרים וצפויים וחלקם "הפתעות שעה".
כאשר נסע נתניהו לארה"ב, הייתה התקשורת מלאה ציפיות, תחזיות, השערות ואפילו ניסוחים אלטרנטיביים למהן מטרות נסיעתו ומהו זה שיאמר באו"ם. כשאתה מסכם את עיקרי הדברים של מאמרי-צפי אלה, אתה מגיע מהר מאוד למסקנה שאין חדש תחת השמש: הימין ציפה שלא יזוז מעמדותיו המוכרות בשאלת ההסדר עם הערבים (בעקרון, מה שאמר בנאום בר-אילן הידוע מ-2009), והשמאל ציפה למכירה פומבית של ארץ-ישראל; מילוי כל משאלות אבו מאזן וחבורתו, ללא שום תנאי. משום שתנאים אינם מקובלים על אבו-מאזן, ולכן חייבים להתחשב בילדים "מפגרים" ולא להניח להם לרקוע ברגליהם יתר על המידה.