נתחיל בחינוך ומשפט. מרוב התלהבות מליברליזם שכחנו שגבולות הן ערך על, יסוד אלמנטרי בלעדיו הכל קורס. התוצאה: היום תלמידים חוסכים את דרכם לשירותים ומטילים את מימיהם על המורים. גם באכיפת החוק מרוב התלהבות מערכים נאורים כמו: ליברליזם, מתינות, מידתיות, שיקום וכדומה, שכחנו בשביל מה בכלל קיימת המערכת: כדי להשתית כאן תרבות בריאה בה הפשע מרוסן! נזכרתם?
בפועל הגולם קם על יוצרו, האמצעים מקדשים את המטרה. הקונספציות של "נערי שלטון החוק" הפכו להיות בעלי חשיבות עליונה, כאשר המטרה שלשמה בכלל הוקמה המערכת נשכחה וכבר אינה מעניינת. המערכות כבדות, מסורבלות, מסואבות. כמו רובוטים הן מתנהלות באופן אוטונומי מכוח האינרציה, רצות קדימה. לאן? כולם נפוחי חשיבות כל-כך עסוקים וממהרים, אל תפריעו להם בזוטות.
הדוגמה של המסתננים מצויינת: המנהיגים המסכנים רוצים למנוע סכנה למדינה, את השופטים המדינה מעניינת כקליפת השומשום. יש להם קונספציות על-פיהן הם פועלים! את תוצאות מחדליהם יאכלו האחרים. הם מנותקים לחלוטין מכל אחריות, תודעתית אפילו. כל-כך התרגלו לפעול כפי שהתרגלו, שאין להם שום סיבה לחשוב שמוטלת עליהם האחריות לנהל כאן חברה בריאה.
כך פועלים כל מנגנוני המדינה: כמכונה משומנת (מאוד, שומנים לא חסרים), רצה קדימה על-פי הקונספציות שלה, איש אינו יודע לאן, לאיש לא אכפת, איש לא יתן את הדין על התוצאות, את פירות הבאושים יאכל הציבור. ניתוק טוטלי בין מערכות המדינה ובין מטרת קיומן.
נדמה את מנגנוני המדינה לטנקים משוכללים השועטים קדימה. בכל טנק צוות מומחה הדואג שהטנק יפעל בדיוק כנהוג וכמקובל. אף אחד לא מציץ החוצה כדי לבדוק שהטנק בכלל דוהר לכיוון הנכון. טנק אחד מתנגש ברעהו, שלטון החוק מתנגש בשלטון, כל מנגנון שקוע בענייניו. המערכות כל-כך מנוסות שכל אחת מהן תקועה בדפוסים שלה ולא מסוגלת, לא יודעת ולא רוצה לפעול אחרת מכפי שהתרגלה.
הן אינן מסוגלות להבין שלכולן מטרה משותפת, להתאחד ולפעול כגוף אחד למען השגתה. הן כה מסובכות ומורכבות שהן לא מסוגלות לעצור, לעשות חשבון נפש, לבדוק את עצמן, להסתנכרן ביניהן ולהתכוונן מחדש, כדי לוודא שהן בכלל עדיין פועלות למען המטרה שלשמה הוקמו.