א. תחרות צמודה
שתי הקבוצות עלו למגרש. הקפטן בוגי עם נבחרת אלופינו ולידם הקפטן אהרונוביץ' עם נבחרת ניצבינו. השופט שרק לתחילת המערכה במשחק המכריע: מי יוביל בסולם הטיפשות והמחדלים?
בינתיים המשחק צמוד, ואין הכרעה.
כנראה, מגיעות לנו נבחרות גרועות כאלו.
ב. מעל
מה עשתה התינוקת בירושלים?! היא אפילו אינה אזרחית ישראל - התחכמה כותבת מסוימת, שרוצה לשכוח, שזו ארצם של היהודים ולא רק של הישראלים.
את הרעיון, שאסור להרגיז את הערבים בנוכחות יהודית, פיתחה כנופיית "ברית שלום" כבר בשנות השלושים. לכן, הייתה נגד עלייה (אחרי שכמעט כל היקים, בני תפוצתה, עלו ארצה, כמובן) ונגד התיישבות יהודית בארץ-ישראל (כן זה היה עוד הרבה לפני המצאת "אקיבוש"). אפשר להגות שטויות מוחלטות, אפילו אם ראשי כנופייתך הנם פילוסופים ידועים וחוקרים מפורסמים באוניברסיטה העברית (מעניין, קיומה אינו מרגיז ערבים מאז 1925?!).
"ברית שלום" הייתה כנופייה שולית. יהודה לייב מגנס, נגיד האוניברסיטה העברית, שהיה מראשיה, עשה ככל מאודו למנוע את הקמת המדינה. בשנת תש"ח נסע כמה פעמים לוושינגטון כדי לדבר על לב הממשל לסכל את הקמת מדינת ישראל. מגנס, כידוע, לא נסע בכספו, אלא ניצל קרנות של האוניברסיטה, שלקח לרשותו, לממן את מסעות הסתתו נגד העם היהודי.
מעשה אבות סימן לבנים.
ג. מנוולים
רצח התינוקת היהודייה בפיגוע-דריסה בירושלים נותן הזדמנות לבדוק שוב את תפקוד העיתונות העולמית בסיקור הסכסוך היהודי-ערבי.
נוקיר תודה ליונה גולדברג, ש
עשה זאת בשבילנו.
סוכנות הידיעות אסושייטד פרס (AP) עוינת במיוחד לישראל וליהודים. היא החלה את דיווחיה בסיפור על שוטר, שירה בנהג בירושלים (משהו מוכר לאמריקנים ועכשווי מאוד). אחר כך, לנוכח מחאה במדיה החברתית, שִכתבה סוכנות הידיעות את סיפורה - מכונית התנגשה בתחנת רכבת בירושלים - כאילו הייתה תאונת דרכים ר"ל. ושוב מחאה אדירה, ושוב שכתוב: נהג דרס למוות תינוקת בירושלים. כמובן, בכותרת אין זהות הנהג-הדורסן ואין שייכותו הלאומית.
כלומר, קובע גולדברג, התקשורת מפחדת מהמדיה החברתית, ויש להכותה חזק ומיד כל אימת שהיא מגלה עמדה אנטישמית.
עמוד הבית של ענייני המזרח התיכון ב-BBC הבריטי
לא ציין, כמובן, את הפיגוע, אלא עסק בצורך לשקם את רצועת עזה. ואילו CNN דיווח על הרצח כמשהו פושר - תאונת-דרכים שגרתית.
משרד החוץ ועמותות יהודיות בארץ ובעולם צריכים להגביר את הפיקוח על הדיווח העיתונאי, ולהציף שיבושים (אם, כמובן, אינם נעשים בתום-לב). לשם כך פועלים ברחבי העולם הרבה ארגונים של סטודנטים יהודיים - כמו CAMERA הזכור לטוב - שישמחו להירתם למשימה.
ד. יצא המרצע מן השק
חילופי דברים בין הרב ד"ר בני לאו לבין ד"ר אריק כרמון חושפים פן בלתי-ידוע בעבודת המכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים.
ד"ר כרמון הקימו עוד כשהיה בסגל בית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, ועזב אתו את האוניברסיטה לפני כעשרים שנה, כדי לנהל את המכון (עד לפני זמן קצר). הרב ד"ר לאו הנו אחד מאנשי המכון, ויהיו מי שיגידו, דתי-מחמד של המכון, שמקנה לו כסות של הגינות.
ובכן בחילופי הדברים בעקבות יום עיון על דת וצבא,
כתב ד"ר כרמון, בין השאר, "מדבריך [
הרב לאו] משתמע שמאחר שלדעתך המציאות בישראל השתנתה, צריך לכופף עקרונות יסוד של הדמוקרטיה ולהתאים אותם למציאות זו. ובמילים בוטות יותר המשקפות את הרושם שקיבלתי (והלוואי שתצליח להזים אותו), לפיו עלינו לכופף את עקרונות הדמוקרטיה כדי להתאים עצמנו למציאות החדשה כפי שהיא נתפסת בדמיונו של ציבור דתי-לאומי התופס את עצמו כרוב. לדידי אין כאן כלל שאלה של רוב ומיעוט, אלא עניין קיומי של ממש: מעמדה של הדמוקרטיה. ואין אפשרות, אסור להתפשר על עקרונות היסוד - החילוניים - של הדמוקרטיה.
"השימוש שעשיתי ב'אלוהים' בנייר שכתבתי ואחר כך בהתבטאות בעל-פה, נועד לחדד את טיעוניי. בעצם אני מתבונן בדאגה עמוקה בתהליכי החלחול של ההקצנה, שעיקרה בקרב הדתיים-הלאומיים, אל דפוסי התרבות הפוליטית ואורחות החיים המשותפים בישראל. האלוהים הוא תופעה/יישות/עניין פרטי לחלוטין", כתב כרמון.
"יחסי שלי לאנשי אמונה ושומרי מצוות הוא יחס של כבוד ולעולם אשמור על כבודם וצורכי פולחנם. אבל, חטיבת גבעתי, ויהיה מספר החיילים הדתיים בה אשר יהיה, היא ספירה ציבורית ואין מקום לאלוהים בספירה הציבורית; לא בזו של חטיבת גבעתי ולא באף אחת מגילוייה של הספירה הציבורית המשותפת לכלל אזרחי ישראל. וכדי שאהיה עוד יותר ברור: המקום שנותן וינטר [מח"ט 'גבעתי'] בדף הקרבי שלו לאלוהים, מקרב את התודעה הצה"לית לראות במלחמה מלחמת קודש ובתור שכזו, מקרב אותנו להשתלב במרחב המזרח תיכוני ובעיקר אל צבאות הטרור החוליגני, הדתי, שבו", דברי כרמון.
אין פלא שהרב לאו הרגיש כאילו יצא המרצע מהשק, וענה, שלפיכך עליו לשקול את המשך פעילותו במכון. מלבדו פעילים במכון לדמוקרטיה עוד כמה אנשים דתיים.
ה. קשה לבלוע
ובהקשר לוויכוח סביב מכתבו של אל"ם וינטר לחייליו, אני תמה למה נימה יהודית בדף קרבי מרתיחה את הדם של שונאי היהדות בקרבנו. כשבמשך שנים טפטפה ההסברה הצבאית סוציאליזם ללא בקרה, זה נראה להם סביר לחלוטין.
על העניין
אמר אלוף גרשון הכהן (שעודו במדים) ביום העיון במכון לדמוקרטיה, כי הצבא השתנה, ומגיעים אליו "חיילים... מבת-ים, מאשדוד ומקריית מלאכי, והם באים עם אלוהים לעבודה ולא רק למלחמה".
את השינוי הזה, כנראה, קשה לכמה אנשים לבלוע.