אנחנו עם מעניין מאד, עם שלא חוסך שבטו מעצמו. נראה שיש לנו צורך פנימי לענות את עצמנו, בצורה שאינה ברורה כלל ועיקר ושהייתה מעלה תמיהה בכל אדם הגיוני.
קרן הקולנוע הישראלי, שמטרתה לעודד את הקולנוע בארץ היא דוגמה מעולה לכך. כספים ממשלתיים (קרי כספי משלם המיסים הישראלי) משמשים לתמיכה בהפקת סרטים ביקורתיים (לפעמים עד מאד) על מדינת ישראל ואושיותיה. כשסרט כזה מוקרן בחו"ל, והקהל רואה שהסרט מומן בחלקו על-ידי מדינת ישראל, ברי לכולם שהביקורת המועברת היא לגיטימית ואף זוכה לתמיכה - ואולי אפילו פופולריות - בישראל. ניתן (גם אם לא במתכוון) אישור רשמי לנאמר בסרט, ועתה צא להלחם לתקן את הרושם המוטעה שנוצר.
חושב לו הצופה, המנסה להיות יהודי טוב, נאמן למדינת ישראל ואדם הגון: "אם ככה, ודאי שהביקורת שלנו, שאיננו חיים בארץ ואולי לא מודעים למורכבות ולבעיתיות של הסוגיות המועלות בפנינו, נכונה. אם הישראלים אומרים שאכן כך, אז ודאי..." מחוזק, הוא יוצא נלהב יותר: "חייבים להביא לידי שינוי. המצב הנוכחי אינו בריא. עלינו מוטלת החובה לפעול לעתיד טוב יותר לישראל."
המצב גרוע בהרבה כאשר סוגיות שחשוב לדון בהן (לדוגמה - האם נכון לצאת מלבנון, הצורך של הערבים לפוצץ עצמם בארץ או להבדיל להצטרף לשורות דאעש, סיכויי השלום לאורך השנים, פעילויות טרור כדוגמאת חטיפת תלמידים או מטוס נוסעים, "שלטון" הדת בארץ, וכו') מהוות בסיס לסרטים שמציגים דברים מנקודת מבט אנטי-ישראלית ומוצאים מהקשרם.
במקרים כאלו, שיג ושיח ציבורי במדינה דמוקרטית, התלבטויות קשות וכואבות במישור הציבורי לגבי המציאות והמשך הדרך, הופכים לכלי נשק נגד מדינת ישראל.
דוגמאות רבות קיימות. ראשי מערכת הביטחון ניצבים כחומה בצורה נגד הכיבוש? לא בדיוק. אך לפי סרט אותו קידמו ידידינו בג'יי סטריט, בדיוק זה היה המסר.
ישבו רבים באולם ומחו דמעות מעיניהם. אחרים נתנו לדמעות לזלוג בחופשיות או מחאו כפיים בהתלהבות. סוף-סוף יוצאת האמת לאור! האנשים האמונים על ביטחון מדינת ישראל טוענים שכך הוא המצב, שישראל אשמה, מאמללת, טובחת, משקרת, מאיימת, זוממת וגורמת לעוולות שלא נשמע כמותן. "הכיבוש משחית!" קטונו, עלה קולם השמימה, בכל מעשינו (לדוגמה החרם על מדינת ישראל, מוצריה ומוסדותיה), כי הנה הגיע יום הדין הנורא והאיום, והאמת יוצאת לאור!
אכן, לא פשוט להתמודד עם מסרים שנראה שיוצאים ממדינת ישראל עצמה, שלא לדבר על ההתמודדות היום-יומית עם המצב עצמו. האם לטורקים "קל" להתמודד עם שאיפותיהם של הכורדים בארצם, הסינים עם הטיבטים, ההודים עם הפקיסטנים או האמריקנים עם האינדיאנים - "בעיה" זו נראה שנפטרה שכן אושר להם להקים בתי קזינו אך עתה באים במקומם המקסיקנים? גם לנו קשה להתמודד עם הערבים, למרות שלמעלה ממאה שנה אנחנו עושים ככל יכולתנו ועדיין שואפים לשלום בר קימא בכל מאודנו.
מעורבות ישראל בעולם הקולנוע הולכת וגוברת. נראה שההצלחה המסחררת של הסדרה "Homeland" גרמה לפתיחס סכר, ותמיכה כספית מסיבית של מדינת ישראל במי שמביא סדרות לארץ להסרטה עוזרת לביסוס מעמדה של ישראל כיעד לתסריטים ולהסרטות.
במודע או שבתת-מודע, עם התהילה גובר הענין של חברי האקדמיה בסרטים שמקורם בישראל. לכן איני מתפלא שמספר הסרטים הישראלים המועמדים לאוסקר בשנים האחרונות אינו מבוטל.
סיבה אחרת להתעניינות פשוטה עוד יותר: העולם (ואנחנו בראשו) שקוע עד צואר בביצת חול טובעני ששמה "פלשתין." כל שצריך לגרום לסרט, תערוכה, ספר או צילום להפוך לפופולרים, רלוונטיים, בעלי משמעות ועומק הוא להתיז קצת צבע אדום (המייצג את דם החפים מפשע) ולשרבט את הכותרת "תשוחרר פלשתין!" הצלחה מיידית מובטחת (רק כיון שזהו חול טובעני, ישראל כבר לא יכולה לנשום, ועוד דקה דקותיים, הגוף יחדל להאבק ויחזיר נשמתו לבורא). התור ישתרך מסביב לבלוקים רבים, רק בכדי להתנסות בגילויים החדשים ביותר מבית היוצר הישראלי. ריגושים ושכרם בצידם.
למדו בארץ את מרשם הפלאים להצלחה מיידית, ואין כל מעצורים, כולם, כך נראה, משתמשים בו. הנה עוגה לתפארת, המוגשת לחברי האקדמיה לשיקול דעתם.
כשסרט ישראלי מייצג את ישראל לתחרות האוסקר, כולם מתלהבים. הקונסוליה פורסת חסותה, עושה ועוזרת. רק שאז האמת מתנפצת לנו מול הפנים. לא רק שהסרט ביקורתי ומגמתי, אלא שהבמאי או המפיקים שהגיעו מהארץ בכלל טוענים שהם לא מייצגים את ישראל ושישראל לא מייצגת אותם. אין כל בושה ואין כל גבולות, הכל מותר ואיש אינו אומר מילה.
להם יש מסר לעולם, ומסר זה בדרך כלל פוגע. בכל ישראל אשמה. חייבים להציל את המקומיים ממלתעות הכובש האכזר.
אחר כך כולם בוכים שמדינת ישראל נכשלת בהסברה, לא משקיעה מספיק משאבים ולא עושה עבודתה נאמנה.
לכאורה אין דבר אחד קשור בשני.
מסתבר שישראל מצליחה מאוד בהסברה, אלא שלא את הצד שלנו אנחנו "מסבירים." מעדשת המצלמה אנחנו מסלפים ומעוותים, ברקע אנחנו מוסיפים את הכותרת "ויוה פלשתין מהירדן לים!" ופה ושם מתיזים אנחנו צבע אדום כדם, והמבין יבין.
אשפים אנחנו בהסברה, גם אם ההסברה היא עבור אויבינו.
אך בל נשכח שיהודים אנחנו, לא אנשים טפשים כלל ועיקר. כך יוצא שאנחנו מגינים בחרוף הנפש על המסרים הנפשעים מבית היוצר הישראלי.
מחד סרט שייך למרחב האומנותי, בו ניתן להגיד ולעשות כל מה שרוצים. מאידך-גיסא, אסור לעסוק בתעמולה - אין זה נאה ואין זה יאה. (תעמולה אנטי ישראלית היא דבר שבאופנה, כמו גם להיות "פוסט ציוני." אך תעמולה פרו-ישראלית, פרו-ציונית אסורה בתכלית האיסור.)
לכן כשקם מי שקם להתלונן, להעביר ביקורת ולהתרעם על אוזלת יד מתמשכת בנוגע להסברה, אני עונה בפשטות: אין את מי להאשים חוץ מאשר את עצמנו. אנחנו אלו שהעברנו את הביקורת מלאת הארס מלכתחילה ואיפשרנו לה להתפשט כמו וירוס. במו ידינו תמכנו. אסרנו על גבולות כלשהם. חופש דיבור. חופש תרבות. הכל מותר בימינו. כשהמסר החל לחלחל מחוץ לגבולות הארץ, עזרנו. פה ראש שב"כ לשעבר. שם אלוף במיל'. כאן חבר כנסת ושם סגן שר או שר. הקונסוליה בלוס אנג'לס תמכה - הקשר עם הוליווד היה חשוב מדי. ניחא, תועלה מדינת ישראל על מזבח השקר. אנחנו נשרוד.
מבעד לעדשה הפכנו לגולית בעוד אויבינו הם דוד עם כלי הרועים אשר לו, חמישה חלוקי אבנים מן הנחל וקלעו בידו, כל כולו נער, חסר מגן, אדמוני ויפה מראה.
אך זו לא האמת.
נהיינו כל כך מהופנטים על-ידי תעשיית הסרטים, שהתהפכו היוצרות. יום הפך ללילה, טוב לרע ואור לעלטה.
במציאות הפלשתי לחרף את ישראל עלה, לגדף את ה' צבאות, אלוהי מערכות ישראל. הנה תאורו: "גובהו שש אמות וזרת. וכובע נחושת על ראשו, ושריון קשקשים הוא לבוש, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת, ומצחת נחושת על רגליו, וכידון נחושת בין כתפיו, ועץ חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל, ונושא הצינה הולך לפניו." (שמואל א', י"ז:4-7)
קורא אני תאור זה פעם אחר פעם, ותעשיית הסרטים הישראלית מייצגת בדיוק נאמן את גולית. מרשים. מוגן. מאשים. מקניט. מתגרה. הטיל מוראו על ישראל.
ודוד? דוד הוא האמת. פשוטה. חסרת מגן חיצוני. טהורה ויפה.
נעלם לו דוד, ועתה צריכים אנחנו לצאת לחפשו. איני בטוח כלל ועיקר שנמצא אותו, מתחבא הוא מרוב בושה (אך לא מפחד).
